לו הייתי אירופי
גם אני הייתי חושש ממדינה מסוכסכת עם מיליארד מוסלמים, חרדה לקיומה ושמחזיקה בנשק יום הדין, בו לא תהסס להשתמש
תחושתם של אזרחי הקהילה האירופית כי ישראל היא מקור הסכנה החמורה ביותר לשלום העולם אינה פסק דין על האיכות המסורית של התנהגותנו. הסקר הרלבנטי נועד
לדרג את עוצמת האיומים, ולא בדק את דעת האירופים על האחריות ההיסטורית להיווצרם. את פחדיהם של דרי היבשת השכנה אפשר לאשש בנימוקים רציונליים ואין צורך לתלותם באנטישמיות.
אחד הנימוקים הוא "ברירת שמשון", ההנחה שאם נעמוד בפני סכנת השמדה לא נהסס להשתמש בנשק יום הדין. לפי מקורות זרים, לפחות פעם אחת בהיסטוריה שלנו, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, נשקלה האפשרות לעשות זאת. ישראל אינה מודה בקיומה של הקונספציה האמורה ואף לא בעצם הבעלות על נשק גרעיני, אבל "הערפל הגרעיני" לא נועד לסלק ספקות ולשכך פחדים, אלא להאדיר את החשש מפני נכונותה של ישראל להוריד את אויביה עימה שאולה.
בעצם, אין לנשק הזה שום תכלית אחרת ולכן הסתרתו המוחלטת אינה יעילה. מדי פעם מבצבץ האיום מדבריהם של דוברים רשמיים, כגון אביגדור ליברמן, אשר לפני כשנה פלט משהו על אפשרות לפוצץ את סכר אסואן. והדברים נטמעים בתודעה האירופית, ומוצאים ביטוי בסקר.
מה מוזר בכך שאירופי ממוצע מזהה סכנה חמורה במדינה המסוכסכת עם מיליארד מוסלמים, חרדה לקיומה, חמושה בנשק גרעיני ואינה מכחישה בפה מלא את נכונותה לעשות בו שימוש ככלות כל הקיצים? מה מוזר בכך שאירופי הקורא שישראל מהרהרת בתקיפת כורים גרעיניים של איראן, או שקנאי דת יהודים זוממים לפוצץ את מסגדי הר הבית, חושב כי רבים הסיכויים שמלחמת הציוויליזציות תיפתח בירושלים? אפילו אנחנו נתקפים בסיוטים על מלחמת גוג ומגוג כתוצאה ממגה-פיגוע שעליו נגיב בכל עוצמת כעסנו.
מובן שיש עוד מקורות סכנה לשלום העולם, אלא שהם נעדרי כתובת, מעורפלים, בלתי פתירים, או מרוחקים מיבשת אירופה ומתודעת אזרחיה: הפער המתרחב בין המדינות האחר-מתועשות למדינות המורעבות, דלדולה הדמוגרפי של אירופה, הקדחת הפונדמנטליסטית האוחזת בעולם המוסלמי, שינויי האקלים, המתיחות הקבועה בין מעצמות הגרעין הודו ופקיסטן וטירופה של קוריאה הצפונית. לו היו עורכי הסקר משנים במקצת את מתכונתו, או מציגים שאלות שונות במקצת, היו תוצאותיו שונות. כמעט ודאי שבסקר דומה בדרום-מזרח אסיה, לא ישראל, אלא מקומות אחרים היו מסומנים כמסוכנים.
אבל האירופים דואגים לגורלה של אירופה ולא לתוגותיה של ישראל ותכופות תולים הבריות את האשמה במצוקתם במי שקיומו טורד את מנוחתם. יוצא מזה שראיית ישראל כמקור לסכנה נוראה מסכנת אותנו; היא עלולה להיתרגם למדיניות המייחלת לסילוקו של המטרד מעל פני האדמה. מסע ההסברה, משוכלל ככל שיהיה, לא יתגבר על הנטייה הנפשית לאתר את האשם במקום שהכי קל למוצאו. גם אנחנו איננו פטורים מהתסמונת הזאת, ולכן אנו מנקזים את הסיבות לעימות הישראלי פלסטיני לאישיותו של אדם אחד במוקטעה. הפרסונליזציה של הסכסוך היא דרך לצמצם בעיות מורכבות עד לממדים פתירים לכאורה.
מדינאים ישראלים נבונים יכולים להשתמש באיום שחשה אירופה כנשק יעיל. אין טעם להכחישו ואפילו כדאי להדגישו. אם רצונכם לשכך את הסכנה, יכולים הישראלים לומר לעמיתיהם, חושו לסייע במציאת פתרון. העזרה האירופית עשויה להתבטא בצורות שונות, כגון התחייבות לסיוע כלכלי גדול לקהילה האירופית ולנאט"ו. המרחק בין ישראל לבריסל וסטרסבורג הוא רק מעט יותר מן המרחק שבינן לבין הבלקן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
