אדמה אדמתי

הצילום של דניאלה וייס שוכבת מלוא כובד גופה על האדמה ונאחזת בה בכוח מסרב להתפנות מהזיכרון, גם אחרי שבוע ויותר. "ילדים, האדמה בוכה!" צוטטה בכותרות, ובאמת אפשר היה לחוש בצילום שהאדמה בוכה.
גם אם נדַמֶה לרגע את האדמה כאשה – דימוי נפוץ מאוד בתנ"ך, במשנה, בתלמוד ובקבלה – דניאלה וייס צריכה להיות הראשונה לדעת שאף אשה לא אוהבת שנאחזים בה בציפורניים. שבועלים אותה בכוח. שכובשים אותה. ששולטים בה. שרבים עליה בגסות ובאלימות, שמקנאים לה עד מוות כמו בעל שמכה את אשתו על רקע "רומנטי". לא דניאלה, עם אשה צריך לעשות אהבה. אהבה זה דבר עדין, זהיר ושביר, קצת מסתורי, קצת לא מושג ואף פעם לא מובן מאליו. אהבה זה דבר שלא דומה בשום צורה למה שמתרחש עכשיו על הגבעות שלך. מה שאנחנו רואים שם זה אונס קבוצתי אלים שאנחנו מבצעים באדמה שלנו. והיא באמת בוכה.
המתנחלים אוהבים להתהדר בעובדה שהם ממשיכי תנועת ההתיישבות והקיבוצים שהקימו את המדינה, וההשוואה אכן מתבקשת. אבל אותם חקלאים עתיקים ניסו לפחות לעשות אהבה עם הארץ. הם עבדו אותה ולמדו אותה, כיבדו אותה וידעו אותה והפרו אותה. הם הפריחו את האדמה, והיא גמלה להם. מה גידלו המתנחלים על האדמה הזאת? אילו פירות הניבה ההתיישבות בשטחים מלבד שנאה ופילוג?
חייבים לעשות את ההפרדה בין מתנחלים מתונים, המתנגדים לאלימות, לבין הקנאים, שבשבילם מעשה הכיבוש הוא מטרה המקדשת את כ-ל האמצעים. אבל יחד עם זאת, יותר ויותר חודרת ההרגשה שיש משהו בכל התנועה הזאת של ההתנחלות, שדומה לתנועות של תאווה יותר מאשר לתנועות של אהבה.
האדמה הזאת, הידועה ברגישותה המפורסמת, הוכיחה כבר בעבר שהיא יודעת לא רק לבכות. היא גם לא מהססת להעיף אותנו לכל הרוחות בכל פעם שאנחנו מחללים את כבודה. וכמו אשה מוכה שעדיין מאוהבת בבעלה חסר-התקנה, היא נתנה לנו עוד הזדמנות, ואנחנו לא לומדים, בפעם השלישית בתולדותינו, איך לעשות אתה אהבה.