ארה"ב, טרור וישראל
מי שטוען כי התנגדות לתוכנית ההתנתקות תעכיר את יחסי ישראל-ארה"ב, אינו מבין שארה"ב אינה מחפשת בעלת ברית כנועה, אלא כזאת שנלחמת בטרור
ב–1973 ראה הנשיא ניקסון בהסגת ישראל משטחים בסיני ובהסרת המצור מהארמיה השלישית יעד מדיני חשוב. כדי להשיגו, הוא לא הסתפק במיחזור הצהרות נשיאותיות עמומות ובלתי מחייבות, אלא השיג את גיבוי הקונגרס לשילוש הסיוע הצבאי לישראל ל-983 מיליון דולר, ולהלוואה בסך 4.15 מיליארד דולר.
ב–1979 ראה הנשיא קארטר בנסיגה מלאה מסיני מרכיב חשוב במדיניותו. עקב כך הוא הציע לישראל – בגיבוי הקונגרס – מענק של 3 מיליארד דולר למימון הנסיגה.
ב–2000 ראה הנשיא קלינטון בנסיגת ישראל מלבנון מקפצה להסכמי שלום בין ישראל לבין סוריה ולבנון. לכן, הוא הבטיח לישראל מענק של 800 מיליון דולר למימון הנסיגה. המענק לא מומש, מכיוון שהקונגרס לא העניק את הגיבוי המחויב לפי חוקת ארה"ב.
לעומת זאת, ב–2004 אין הנשיא בוש רואה בהתנתקות – שאיננה מבית מדרשו - יעד מדיני חשוב, ולכן הוא מסרב לממן אותה. הוא מעדיף להרעיף על ישראל הצהרות ידידותיות, עמומות ובלתי מחייבות. כך הוא מבטא הערכה למנהיג של מדינה ידידותית, שכפה את ביקורו על מארחיו הטרודים בטרור העיראקי, במרוץ לבחירות, בוועדת חקירה ובבעיות הכלכלה, וכך נמנע מלאכזב את ידידי ישראל בארה"ב.
הטענה שהתנגדות להתנתקות תעכיר את יחסי ישראל ארה"ב מתעלמת גם מעמדת סגן הנשיא צ'ייני (המפקח על מדיניות החוץ והביטחון) ומזכיר ההגנה ראמספלד. שניהם טוענים שהתוכנית מנוגדת לדפוסי המלחמה של ארה"ב בטרור האיסלאמי: מיתקפה ושליטה בשטח האויב (ולא מגננה); הכרעה (ולא התשה); פתרון צבאי לטרור (ולא דו-קיום מדיני אתו). הם אף טוענים כי נסיגת ישראל מלבנון הפכה את החיזבאללה מגוף טרור מקומי לגוף טרור אזורי, המכה בחיילי ארה"ב בעיראק. לדעתם, נסיגה מפני הטרור הפלסטיני תוסיף שמן למדורת הטרור האזורי והאנטי-אמריקני. השניים – וידידים מושבעים של ישראל בקונגרס – מוטרדים ממדיניות ראש הממשלה שרון (אימוץ "מפת הדרכים", עסקת השבויים וההתנתקות) המשחקת לידי מחלקת המדינה, יריבתם הרעיונית, החותרת בשיטתיות להסגת ישראל לקווי 1949/67.
בניגוד להערכה המקובלת, וושינגטון לא תראה את התנגדות מתפקדי הליכוד לתוכנית כתופעה שלטונית שלילית. להפך, חוקת ארה"ב מבוססת על ריסונים ובלמים למניעת מונופול של הרשות המבצעת. לדוגמה, הנשיאים קלינטון, בוש ורייגן הצליחו להעביר רק 62%, 52% ו- 62% בהתאמה מיוזמותיהם בקונגרס, והציבור האמריקני רואה בכך ביטוי לדמוקרטיה. לפי החוקה בארה"ב, אין התחייבות נשיאותית למדינה זרה מחייבת את ארה"ב, אלא אם זכתה לגיבוי של חקיקה או אשרור של 2/3 מהסנאט. ב-1999 חתם קלינטון על האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים, אבל הסנאט סירב לאשרר אותה. ארה"ב לא הזדעזעה, השלטון לא התפורר, ופעם נוספת הוכח כי ארה"ב היא דמוקרטיה ולא דיקטטורה של הרשות המבצעת.
הטענה שהתנגדות להינתקות תעכיר את יחסי ישראל-ארה"ב מתעלמת אף מהעובדה שיחסי שתי המדינות מבוססים על תשתית איתנה של ערכים, אינטרסים ואיומים אזוריים וגלובליים משותפים וארוכי טווח, ולא על הסכסוך הערבי-ישראלי. מ-1948 עד 1992 נהגה ישראל לדחות בדרך כלל את יוזמות ארה"ב לפתרון הסכסוך, אך יחסי שתי המדינות השתפרו באופן דרמטי, עקב תרומת ישראל למאבק ארה"ב במשטרים רדיקליים, בטרור המוסלמי ובטילים הבליסטיים.
ארה"ב אינה מחפשת בעלות ברית כנועות ואומרות הן, אלא שותפות נמרצות ומנצחות, העומדות מול לחץ וטרור. תוכנית ההתנתקות משרישה את החשש המקנן בלב ידידיה המושבעים של ישראל בוושינגטון, כי ישראל הופכת בהדרגה מדוגמה לעמידה מול לחץ וטרור, לדוגמה של כניעה וויתורים.
יורם אטינגר, לשעבר ציר לענייני קונגרס בשגרירות בוושינגטון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
