מוּסר של סמרטוטים

עוד לא התאוששנו מהעומק ההגותי של רב-אלוף יעלון ואלוף דן חלוץ, וכבר נחת עלינו כובד משקלה של המסה האינטלקטואלית של אחד, ארז וינר, סגן-אלוף של ממש, מפקדה הפורש של סיירת "דוכיפת", שהיא ציפור רבת-יופי, ורק האלים יודעים מי הגאון שהעניק את שמה למכונת-מלחמה.
התופעה של קצינים "כועסים" המותחים ביקורת בראש חוצות על התקשורת, על עיתונאים מסוימים ועל גופים אזרחיים, הפסיקה מזמן להצחיק. זהו סינדרום שיש להתייחס אליו בחומרה שאין למעלה ממנה. צבא שקציניו ומפקדיו אינם יודעים את מקומם – ואין גם מי שיעמיד אותם במקומם – בחברה שהדמוקרטיה שלה ממילא תלויה על בלימה, הוא צבא מסוכן. כשאלה הם פני הדברים, רק חוט השערה מפריד בין המסורת הפוליטית המקולקלת הנהוגה בישראל, שלפיה ראשי ממשלה הם גנרלים שכבר פשטו את מדיהם, לבין מצב שבו ראשי הממשלה יהיו גנרלים שעדיין לא פשטו אותם.
אחרי שסיים להודיע שהסרבנים הם סמרטוטים, מסביר ארז וינר את נימוקיו לגזר-הדין: "אם יש משהו שאסור לעשות בחברה דמוקרטית, זה להחליט על מה אתה בוחר להגן ועל מה לא". מלים כדורבנות. העובדה שסרבני השירות בשטחים מצהירים שהם ימשיכו לשרת בצה"ל כדי להגן על המדינה, והם מסרבים רק "לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם", כלשונם, איננה מפריעה לוינר להפריח את המנטרה המקושקשת שלו. כי למה לטרוח ללמוד מה, בעצם, אומרים הסרבנים, כשאפשר לחרטט בלי חשבון?
אני יודעת שסוגיית זכות הסירוב בדמוקרטיה איננה קלה להבנה, בעיקר למי שרוחב אופקיהם הוא כרוחב הכותרת הראשית ב"מעריב". אבל הנה בא הוינר הזה, ובתשובה לשאלה האם יסרב לפנות התנחלויות מפשט את כל הטיעונים הסבוכים לתמצית מזוככת: "אני ממלא פקודות כל עוד הן חוקיות וכל עוד הן בגבולות המוסר". ועל זה אני אומרת: בינגו! או כמו שכותבים אחרי שפותרים בעיה בבחינה בגיאומטריה, מש"ל: בדיוק מה שרצינו להוכיח. כי מי, במחילה, יקבע אם הפקודות חוקיות ואם הן בגבולות המוסר? כמובן: ארז וינר וחבריו יקבעו, על-פי החוק והמוסר שלהם, וחותמי מכתב הסרבנים יקבעו על-פי החוק והמוסר שלהם. מפני שבית-המשפט לא צירף רשימה להגדרת "פקודה שדגל שחור מתנוסס עליה". הוא רק אמר שזוהי פקודה "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב", והוסיף תנאי: "אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת". זוהי כל התורה כולה, וגם היא רק על רגל אחת. ואידך, וינר, זיל גמור.
אנטיגונה נדונה למוות על שקברה את אחיה בניגוד למצוות קריאון. רוזה פרקס נאסרה כשהתיישבה באזור המיועד ללבנים בלבד באוטובוס במונטגומרי, אלבמה. שתי סרבניות המצפון האלה הפרו חוקים של מדינות דמוקרטיות. את גבורתה של אנטיגונה משננים תלמידים עד עצם היום הזה. רוזה פרקס הציתה את המאבק לשוויון זכויות לאפרו-אמריקנים. ארבעים שנה אחר-כך העניק לה נשיא ארצות-הברית את מדליית החירות, והיא נחשבת לאחד האנשים ששינו את ההיסטוריה האמריקנית. ועוד לא הזכרנו, למשל, את מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, מוהנדס גנדי, כולם סמרטוטים ידועים, שריצו את עונשיהם בבתי סוהר. כל אחד מהם אדם שעיני העולם הנאור נשואות אליו היום כמופת וכסמל.
אין כל ספק. יום יבוא וגם ההיסטוריה הישראלית תאמץ את סרבני הדיכוי בשטחים ותנופף בהם כבתעודת יושר במאמץ לשכתב במשהו את תולדות התקופה האפלה הזאת. והוינרים למיניהם – אלה שחייליהם "כמו ילדים, רק תן להם להרוס בתים ולעשות פיצוצים" – הם יימחקו מדברי הימים בשיטפון סמוק של בושה וחרפה.