בשורת ז'נבה
זה עונשו של שרון, שהשתעבד למדיניות האין-עם-מי-לדבר. לאחר 3 שנים של הקזת דם הדדית, שפל כלכלי ודיכוי כל תקווה, מחלחלת ההכרה שבלי בשורה, זה לא יילך
הנייר שגובש
אתמול בירדן הוא חצי נחמה. היה עדיף, כמובן, שבמקום לתת חסות בלתי מחייבת להסכם עם כמה מראשי השמאל הישראלי היה ערפאת מגייס את כל כוחו למלחמה בטרור. במצב שנוצר, סיכול אחד היה מועיל לשלום יותר מעשרה ניירות.
ובכל זאת, יש כאן כמה ציוני דרך.
ראשית, זכות השיבה. בשנות אוסלו הפלסטינים היו מוכנים לשאת ולתת על כל מיני סידורים מעשיים, אבל על הדרישה העקרונית לזכות השיבה לא היו מוכנים לוותר. בנייר ז'נבה יש פרק שדן בפליטים. ועדות בינלאומיות יקבעו מיהו פליט ומה הפיצויים המגיעים לו, אבל ישראל תהיה ריבונית להחליט כמה ואת מי להכניס לגבולותיה. הנייר מדבר על מעמד של "מדינה מארחת". הוא ממליץ לישראל לנהוג כאחת המדינות האלה, שאמורות לקלוט כ-30 אלף פליטים כל אחת.
ד"ר רון פונדק, ממחוללי אוסלו שהשתתף בשיחות בירדן, אומר שזה ההסכם שחלם עליו באוסלו. כאשר מאחורי הסכמות כאלה עומדים אנשי "פתח" מובהקים כמו פארס כדורה, הישאם עבד אל ראזק ומרוואן ברגותי, מהכלא, יש להן, כך משוכנע פונדק, משקל ציבורי גדול.
שנית, התעוררות של השמאל הישראלי מהתרדמת שלקה בה מאז הבחירות. מעכשיו יש לשמאל אג'נדה. היא בנויה על ההנחה שיש על מה לדבר ויש עם מי. היעד שלה הוא הסכם שלום שמחזיר את ישראל לגבולות 67', לבד מכיסים קטנים לאורך הקו הירוק ואזור ירושלים, שאת תמורתם יקבלו הפלסטינים בשטחים צמודים לגדה המערבית ולעזה. מ"ר תמורת מ"ר. ירושלים תחולק מחדש על בסיס אתני, כמו שהציע קלינטון. מחצית מהמתנחלים בשטחים יפונו, וכוח בינלאומי יישב בהר הבית, בעיר העתיקה ובשטחים.
תהום מפרידה בין הוויתורים האלה לוויתורים "הכואבים" שבהם משתעשע שרון. שלום הם לא יביאו. עם זאת, עמרם מצנע, שהיה בין הנוסעים, מאמין שיזכו בתמיכת רוב סיעת העבודה, שלא לדבר על מרצ. בז'נבה יוכל ביילין לומר, הקמתי מחדש את השמאל הישראלי.
זה עונשו של שרון, שהשתעבד למדיניות האין-עם-מי-לדבר שלו. לאחר שלוש שנים של הקזת דם הדדית, של שפל כלכלי ודיכוי של כל תקווה, מתחילה לחלחל ההכרה, שכך, בלי יוזמה, בלי דיבור, בלי בשורה, זה לא יילך. כך לא ידבירו את הטרור וכך לא יסיימו את הכיבוש.
אפשר להבין את תחושת החירום של השמאל הציוני, אותה תחושה שהולידה את מכתבי הסרבנים. בתוך שנים אחדות יאבד הסיכוי לקבוע גבול בין ישראל לפלסטינים. גם אם הפלסטינים יתרצו, ההתנחלויות ישימו לאל כל משא ומתן. בשלב הבא יבלעו השטחים את המדינה.
יוסי ביילין, אבי יוזמת ז'נבה, הוא איש רב מזימות. כשהוא מאמין במשהו, אין לו עכבות. במובן הזה הוא דומה לשרון ולפרס, שני אנשים שלא טרח לספר להם מראש על מזימתו (מצנע אומר שפרס ידע על היוזמה רק בדיעבד).
פרס בלע. שרון כעס. התגובה הראשונה שלו על הנסיעה לירדן היתה בכיינית. "הם רוצים להדיח את ממשלת ישראל החוקית, כמו שניסו במלחמת לבנון", אמר. מותר היה לצפות ממנו לתגובה יותר מחוכמת.
גם ערפאת, השותף הנסתר, הוא זומם גדול וחמקן גדול. מעניין איך יציג ערפאת את הנייר לציבור שלו. בינתיים הרוויח משהו: נייר ז'נבה הוא המגן החי שלו מפני החלטת הגירוש (או החיסול) של ממשלת ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
