נחוץ טיפול בהלם

דרושה מידה גדולה של נאיביות, להאמין שדווקא עכשיו יירגע הכל כבמטה קסם: הפלסטינים יעצרו מחבלים, יאספו מצבורי נשק, יסכלו פיגועים ויפסיקו את ההסתה - הכל על פי תוכנית טנט. כמעט ודאי שדבר מכל אלה לא צפוי להתרחש, ומאמצי זיני, צייני', טנט ומיטשל נידונו לכישלון.
לפני שנה, כששרון עלה לשלטון, לפני שהמשטמה האישית והקולקטיבית המעוורת סתמה כל אפשרות לפיוס אצל הפלסטינים, זה עדיין היה אפשרי. אלא שאז החלה מדיניות היד הקשה כלפי הפלסטינים, שהולידה את הייאוש הנוכחי. שיטת החיסולים התגלתה, כצפוי, כטעות איומה, הרעילה את האווירה האזורית והביאה למאות הרוגים בשני הצדדים. חלפה שנה, ומרוב מדיניות של כוח לא רק שישראל היא שמבקשת עכשיו הפסקת אש, אלא שגם הדרישה של שרון לשבעת ימי שקט כתנאי למו"מ נעלמה ואיננה. אדרבה, עכשיו ברור שדרישה זו התסיסה את הפלסטינים והביאה לעשרות הרוגים ישראלים, מה גם שנטישתה הפתאומית מציגה את ישראל כנכנעת.
כעת, לכאורה, מקבל ראש הממשלה את תוכניות טנט ומיטשל, אלא שבינתיים טיפסו הפלסטינים על עץ כה גבוה, עד שאין שום סיכוי שיניחו עכשיו את הנשק בלי הישג נראה לעין. מבחינתם, לשם מה הקריבו יותר מאלף הרוגים? כדי לסיים את המאבק בלא כלום?
אין זה מקרה ראשון של טקטיקה ישראלית חכמה כביכול שקריסתה גרמה לנו נזקים מהותיים. אהוד ברק נטש את הפלסטינים לטובת המסלול הסורי מיד עם עלותו לשלטון. שלום עם סוריה לא השיג, אך הפלסטינים ההמומים מעריקתו למסלול הסורי החלו לזרוע את זרעי האינתיפאדה הנוכחית. כאשר חזר ברק אל המסלול הפלסטיני כבר היה מאוחר מדי. המחיר נסק.
נוכח עוינות פלסטינית כה עמוקה לא נותר עכשיו אלא להדהים את העולם ולנקוט טיפול בהלם מדיני: לפעול במהופך לתוכנית אוסלו. אם שם דובר בשיטת ה"סמוך"׃ דהיינו יוצאים לדרך שאיננו יודעים כיצד בדיוק ייראה סופה, הגיע הזמן לקבוע, עם או בלי הפלסטינים, כיצד ייראה סופה של הדרך ולהתחיל ללכת אחורה. רק בבריאת אקלים פוליטי חדש לגמרי אפשר יהיה להפסיק את האלימות הפלסטינית.
אולי לפלסטינים עצמם יהיה קשה לשבת עכשיו עם הישראלים ולעבד חזון מדיני משותף. כאן יוכלו לסייע ראשי מדינות ערב, והדבר אפשרי. אם יאמצו בפסגתם בעוד שבועיים הצעה כלל ערבית לשלום מלא עם ישראל תמורת נסיגה מהשטחים (אך מבלי שיכניסו להצעה את שיבת הפליטים, שתהפוך את תוכניתם לחסרת ערך), תירשם לזכותם תרומה גדולה לסיום הסכסוך. אז אפשר יהיה להציע לציבור הישראלי בבחירות הקרובות את רעיון הנסיגה המלאה לא רק כצעד בטחוני להפסקת הפיגועים, אלא גם כחלק מהשתלבות אזורית תקדימית. לא רק כסיומה של תקופה שחורה ומרה, אלא גם כראשיתה של תקופת שגשוג חדשה. אבל למרבה הצער, אין בנמצא מנהיג ישראלי אמיץ שירים את כפפת החזון הזו, וחזרנו אל נקודת האפס. בסיבוב הבא של העימות עלול המחיר שנידרש לשלם לעלות עוד ועוד.