|
מה עושה פילוסוף שאינו מוצא לו בית בקרב הגותם של קודמיו? ובמילים אחרות - כיצד נולדת פילוסופיה חדשה? פרופ' עמיהוד גלעד מסביר
|
|
מהו תחום המחקר המרכזי שלך?
במשך שנים רבות חקרתי את הפילוסופיה החדשה המוקדמת (מדקארט עד קאנט) וכן את תורותיהם של אפלטון ואריסטו. יש לי עניין מיוחד במשמעותה הפילוסופית של כתיבת אפלטון הדרמטית, ולה הקדשתי ספר שבמוקדו הדיאלוג פיידון שבו מתואר יומו האחרון של סוקרטס שבסופו הוצא להורג בכלא באתונה. ספרי על שפינוזה, "דרכה של תורת שפינוזה לשיטה פילוסופית" (הוצאת מוסד ביאליק בירושלים, 1986), מסכם מחקר של עשור. לאחר מכן פניתי לכיוון חדש לגמרי – פיתחתי תורה מטפיסית משלי בשם פאנֶנְמֶנטָליזם.
מטפיסיקה עוסקת בשאלות היסוד של הפילוסופיה, כגון השאלות מהו היש? מהי ידיעה? מה הם יחסי גוף ונפש? וכיוצא באלה. המטפיסיקה שיצרתי פותחת בבירור מושג האפשרות ומה פירוש הדבר שאפשרויות קיימות. היא קושרת את האפשרויות ברוחניות הקודמת לכל התגשמות חומרית. לפי תורה זו, החומר והאנרגיה הקיימים בפועל, מגשימים אפשרויות טהורות הקיימות מראש וללא כל תלות בהגשמתן.
למטפיסיקה זו יש שלוחות שונות בתחומי פילוסופיה שונים – פסיכולוגיה פילוסופית, תורת מוסר (אתיקה), תורת ערכים, אסתטיקה, פילוסופיה של הספרות והבדיה ועוד. מקום מיוחד הוקדש בתורתי לפסיכולוגיה של הפסיכואנליזה בכלל ושל זו של פרויד בפרט וכן דנתי בה בסוגיית הנשיות.
לפאננמנטליזם הקדשתי עד כה שלושה ספרים באנגלית. מבוא עברי לפאננמנטליזם, הכתוב בשפה נגישה יותר לקהל רחב יותר, נתפרסם בשם "אהבה ואפשרויות טהורות אחרות" (בהוצאת נהר ספרים, 2005).
|
|
מתי החלטת לבחור בתחום זה ומה הניע אותך לכך?
בתחום זה התחלתי לעסוק לפני כ-15 שנים. לאחר שנים רבות שבהן התעמקתי בכתביהם של אפלטון, אריסטו, שפינוזה וקאנט וניסיתי לרדת לסוף דעתם ולהשלכות של תורותיהם לפילוסופיה בת ימינו, חיפשתי אחר גישה חדשה משלי לבעיות היסוד בפילוסופיה. על אף העושר העצום והעניין העמוק שהיה לי בתורות אלה מאז ומעולם, לא באתי על סיפוקי. אכן, בשאלות הפילוסופיות הגדולות שום אדם איננו יכול לבוא על סיפוקו המלא.
בעיקר קסמה לי שאלת הגוף והנפש: בעוד שגוף ונפש כה שונים זה מזה, יש ביניהם קשר כה אמיץ ואינטימי עד כי אין לנתק ביניהם. ההבחנה בין גוף ונפש היא ממשית אך ההפרדה ביניהם איננה כזו. בדרך זו נוצר מתח שיש אומרים, וכנראה בצדק, שאין לו פתרון. בעבר סברתי שגישתו של שפינוזה לבעיה זו היא העדיפה מכולן ושיש בה כדי להניח את דעתי, אך היום אין אני מאמץ אותה עוד.
כמי שרואה לנגד עיניו היכלות שיטתיים מפוארים אך איננו מוצא בהם בית משלו, הקמתי לי אוהל משלי שבו אני יכול להתגורר ולהיות שלם יותר עם עצמי (אם להשתמש בדימוי של קירקגור). "אוהל" זה הוא הפאננמנטליזם שלי. אני כורך מטפיסיקה זו עם הפילוסופיה שריתקה אותי מראשיתה ועד היום ועם שאלות פילוסופיות שחיי היומיום שלי מציבים בפני. זוהי אם כן גם דרך חיי. ואמנם אינני רואה טעם לעסוק בפילוסופיה שאיננה גם דרך חיים ואופן שבו אנו בוחנים את חיינו הלכה למעשה.
|
|
כיצד נראה "יום במעבדה" בחייו של חוקר בתחומך?
אני מרבה מאד לקרוא – פילוסופיה, ספרות יפה, פסיכולוגיה ותחומים אחדים במדעי-הטבע והרפואה שיש לי בהם עניין מיוחד. מקורות ההשראה שלי הם גם האמנויות, בייחוד ציור ומוסיקה. עניין מיוחד יש לי בשיחות עם חברי למחקר ועם חוקרים בתחומים שונים משלי. כשאר חברי לתחום אני משתתף בכנסים בינלאומיים ומחליף דעות.
תחום חשוב ומפרה מאד לדעתי הוא ההוראה האקדמית שממנה אני שואב הנאה רבה. אני מוצא ברכה רבה בכך שבכל שנה ושנה נוספים אנשים צעירים שיש להם עניין עמוק וחי בפילוסופיה ויש לי סיפוק מיוחד ללמד אותם – החל משנה א' ועד לסיום הדוקטורט. סיפוק רב במיוחד יש לי למראה ספרים של תלמידי שכתבו דוקטורט בהדרכתי. ההוראה מעסיקה אותי מאד, וחיפוש הדרך אחר הצגה טובה יותר של בעיות הפילוסופיה וההתמודדות עמן מלווה אותי שעות רבות בתקופת ההוראה.
בימים שאינני מלמד, אני עוסק במחקר ובהגות. יש ושאלות אלו כה מעסיקות אותי, עד שאני אינני חש ברעב או בעייפות. יש שאני משכים קום מאד כדי לעסוק בשאלה פילוסופית שמטרידה אותי, ויש שאני מתעורר באמצע הלילה ואינני מוצא מנוחה לעצמי, עד שאני חוזר לבעיה בקריאה ובכתיבה. יש שרעיונות פוריים במיוחד פוקדים אותי בשעה שאני אמור להירדם, בחצות הלילה, ואז אינני הולך לישון עד שאעלה טיוטה שלהם על הכתב. גם פעולות יומיומיות שכיחות ופשוטות מעוררות לעיתים למחשבה פילוסופית, ופילוסוף מקצועי נראה אז פזור דעת במיוחד, בשעה שבאמת הוא מרוכז מאד בעניין שלפניו.
|
|
מהן התכונות הנדרשות מפילוסוף?
בראש ובראשונה – אהבה לא נלאית לפילוסופיה על גווניה השונים והמנוגדים. מחשבה בהירה, מקורית וייחודית היא תנאי הכרחי לתרומה פילוסופית ממשית. פילוסוף של ממש הוא אינטלקטואל שהעיסוק השכלי והעיוני מרכזי בחייו, אך עיסוק זה הוא עקר ועיוור ללא תובנות ורגשות. ככל שהפילוסוף מוכן לחשוף את עצמו לרגשות עמוקים, גם אם הם קשים וסבוכים, ייטיב להבין את עצמו. הכרת עצמנו והבנת עצמנו הם עניין מרכזי בפילוסופיה, החל מסוקראטס, מורו של אפלטון ועד לימינו. בלי הכרה והבנה אלו אנו חסרים את הכלים שדרכם אנו מתבוננים בעולם ומנסים להבינו. התבוננות זו תובעת קשב רב, רגישות רבה וערנות לדקויות. אוזנו של הפילוסוף ערה מאד לניסוחים והיא מבקשת להבחין ביניהם. פילוסוף טוב צריך לדמיון מעולה וליכולת להשתחרר ממה שקיים בפועל ולחשוב על האפשרי אף אם לא התממש מעולם.
מובן שעליו להיות מלומד הבקיא מאד בתולדות הפילוסופיה עד לימינו. חיוני שתהיה לו יכולת לקיים דיאלוג הן עם עברה של הפילוסופיה והן עם ההווה שלה. מחשבה שיטתית, הקושרת עניינים שונים ואף רחוקים זה מזה כביכול והעושה זאת באופן קוהרנטי (לכיד), חיונית לעבודה פילוסופית טובה, וכמובן – גם יכולת ניתוח, ניסוח של טיעונים תקפים ובדיקת טיעונים וכל שקשור בלוגיקה, פורמלית כלא-פורמלית, שהיא כלי עזר חשוב לפילוסוף. לביקורת, נוקבת ועניינית ככל האפשר, יש תפקיד מהותי בפילוסופיה.
לבסוף, פילוסוף שלא ניחן בהומור, לוקה בראייתו ובהבנתו (נוסף לכך שהוא עשוי להיות משעמם להחריד). פילוסוף צריך לצחוק גם על עצמו. בלי יכולת זו לא יוכל להיפטר מדעותיו הקדומות ולחשוב באורח ביקורתי. דלות רגשית מרדדת את המחשבה ומצרה אותה, והיא רעה חולה לפילוסוף, ואילו ההומור מקנה לפילוסוף פרספקטיבות חדשות ומשרת את הביקורת שלו.
שאלות פילוסופיות ומטפיסיות טבעיות לאדם ואוניברסליות, לכן ילדים קטנים מרבים לשאול אותן. למרבה הצער, מבוגרים רבים אינם ערים לכך ומדכאים את סקרנותם הפילוסופית של ילדיהם. ואילו פילוסוף טוב מן הראוי שיתחבר לילד שבו ולא יתכחש לו. לבחון את העולם כמו מבעד לעיניו של ילד התמה והמתפלא על דברים שהמבוגרים מורגלים בהם והשואל שאלות עליהם, מועיל לפילוסוף, כשם שחיונית לו סקרנות שאיננה יודעת שובע.
כשם שלצייר יש מבט מיוחד ולא שגרתי על העולם, כך גם הפילוסוף מתבונן בעולם שמסביבו ובו עצמו במבט שמגלה מה שאיננו גלוי לעין אחרת, לא-פילוסופית. כשם שמוסיקאי מאזין אחרת לצלילים ולקולות שמסביבו ובתוכו, כך מאזין הפילוסוף לשפה המדוברת ומגלה בה פנים חדשות לגמרי ולא מעט בעייתיות. לא זו בלבד שפילוסוף ניחן במבט וביכולת האזנה מיוחדים ולא שגרתיים, אלא שיש לו גם יכולת להתמודד עם המתמיה והשונה ולנסח את שהבחין בו, כך שגם מי שלא ראה ושמע דברים אלה, יוכל להכירם ולהבינם באמצעות הפילוסוף.
כל זה תובע מוכנות ופתיחות לשינוי ולסילוק דעות קדומות, גם אם נוח מאד היה להחזיק בהן. פילוסופים חייבים לציית לציווי הקלאסי "העז להיות חכם", או, ליתר דיוק, "העז לאהוב את החוכמה יותר מכל" ולשלם את המחיר הנדרש (סוקרטס הוא דוגמא מובהקת לכך). ולבסוף, פילוסוף ראוי לעולם איננו בא על סיפוקו – תמיד יש עוד מה לדעת ולהבין, ותמיד כל פתרון שיוצע הוא מותנה ולא מוחלט. לא כל אדם עשוי לעמוד בדרישה מתסכלת זו. תבונתו של הפילוסוף היא תבונה חסרת-מנוח וחסרת-נחת.
|
|
|  |
סוקרטס. פילוסוף אתונאי שנודעה לו השפעה מכרעת על התפתחות הפילוסופיה היוונית, בעיקר באמצעות תלמידו אפלטון, ועל הפילוסופיה המערבית בכלל....
לערך המלא
|
|
כיצד נוצרת "הוכחה פילוסופית"? מהם המדדים לנכונותה?
הוכחה פילוסופית שונה מאד מזו המתימטית, הלוגית, המשפטית או מזו של מדעי הטבע. לא די בכך שהפילוסוף יטען טיעונים שמבחינה צורנית (פורמלית) הם תקפים, דהיינו טיעונים שמהנחותיהם האמיתיות נגזרות מסקנות אמיתיות, ולא די בכך שטענותיו לא תסתורנה או תתעלמנה מעובדות מוכחות. אין כל ניסוי ותצפית שיוכיחו או יפריכו עמדה פילוסופית של ממש, ואין כל חישוב שיוכל לעשות זאת, ולבסוף – אין גם חוקים או כללים שנקבעו מראש שינחו אותה ללא עוררין (בפילוסופיה הכול טעון בירור והוכחה).
נראה לי כי הוכחה פילוסופית עומדת על קשירת טענות במסכת רחבה ועמוקה ככל האפשר. ככל שטענות אלו מצטרפות זו לזו, ואף חוצות תחומים שונים, בלי לסתור זו את זו אלא תוך כדי כך שהן מתיישבות זו עם זו במסכת שיטתית אחת – כך מוכיח הפילוסוף את דבריו. פילוסוף איננו יכול להסתמך על טיעונים בלבד, אף שהם תנאים הכרחיים להוכחותיו, אלא עליו להישען גם על תובנות. ללא תובנות אלה טיעונים תקפים להפליא עשויים להיות עיוורים לחלוטין למציאות ואף אוויליים. השילוב שבין טיעונים תקפים, תובנות ושיטה לכידה הוא המבחן לביסוסה של הוכחה פילוסופית כמתקבלת על הדעת וכאפשרית.
במקום ניסוי ותצפית, ההולמים את מדעי הטבע והחברה, עוסק הפילוסוף בניסויי מחשבה, המבררים מה נובע מעמדה מסוימת ומה מונח ביסודה.
|
|
רעיון מורכב בשפה פשוטה:
פעילות נפשית או רוחנית צרופה עוסקת באפשרויות טהורות, אפשרויות שאינן תלויות במקום, בזמן ובשלשלת סיבתית. אפשרויות אלו אינן משפיעות על החומר ועל הכוחות הפועלים בטבע החומרי, אך הן משפיעות ביותר על נפשנו וחורצות את גורלה. נפשנו עצמה היא אפשרות טהורה המתגשמת חלקית בגופנו הקיים בפועל. אלמלא הנגישות שלנו לאפשרויות טהורות (באמצעות הדמיון וההיגיון) לא היינו יכולים לזהות ולגלות דברים חדשים ולא היינו יוצרים דבר.
|
|
ציטוט:
"אדם לאדם – אלוהים" (מ"האתיקה" לשפינוזה, חלק ד'), שהרי אין יקר ו"מועיל" לאדם מהאדם. ביסוד ציטוט זה עומדת טענתו של שפינוזה שאין דבר שייעלה על אהבת-אלוהים השכלית, ובעיקר כשהיא מוסבת על היחסים שבין אדם לחברו. זוהי אהבה שיסודה בידיעה ובהבנה עד-כמה כל דבר בטבע הוא הכרחי, ממשי ונצחי – זוהי הקבלה השלמה ביותר של עצמנו ושל הזולת, קבלה המסבה לאדם אושר שאין למעלה ממנו.
אולם כדי להבין זאת באמת, יש להידרש למסכת השיטתית הרחבה והעמוקה שפורשת "האתיקה" כולה. מכל מקום, משפט גדול זה של שפינוזה הוא בבחינת ניגוד קוטבי ל"אדם לאדם – זאב" של הובס ול"הגהינום הוא הזולת" של סרטר, ודומני כי הוא עומד אף במבחן הזוועות שהמיטו בני-האדם זה על זה, כיוון שהוא חדור באמונה בכוחה האדיר של אהבת-אנוש.
|
|
|
| | | נולד בירושלים בשנת 1947. רכש את תאריו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים. מכהן כפרופסור מן המניין בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בין השנים 1988 - 1993 כיהן כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה זו. לרשימת פרסומיו – לחץ כאן.
|
|
| | עוד שאלות מחקר |  | |
|
| שערי נושא |
 |
| |
|
| |
| |
| |
| |
| |
| |
|
| | | | |
|
|
