סופרים מפונקים

הראשון שפעה היה עמוס עוז. לרגל צאת ספרו האחרון, קבל הסופר בעיתונים על הידרדרותה המוסרית של ישראל. לפתע לא רק הפלסטינים, על מצוקותיהם הצודקות, היו בגרונו. עוז גלה את המצוקות החברתיות כלכליות של הישראלים, והמסקנה? אם זה מה שהפוליטיקאים שלנו מסוגלים לו, הן משמאל והן מימין, כי אז בבחירות הקרבות – הוא לא יצביע. היום חבר אליו מאיר שלו. הוא ישלם מסים, יעשה טסט לאוטו, אבל את הפתק המצפוני לא ישלשל. נמאס לו. והקולות מתרבים.
נשאלת השאלה – האם זה דמוקרטי? ובכן, לא. זה מאוד לא דמוקרטי. זו שבירת כלים מפחידה של המשחק הדמוקרטי, וזה אנרכיסטי ואגואיסטי בעליל. בכלל, משולים בעיני סופרינו ואינטלקטואלינו לילדים מפונקים. עד עתה זימרו את שירת העוול הפלסטיני, אך מבלי לטול קורה מבין עיניהם ולראות שגם לפלסטינים יש יד, רגל ונשק במצבם. גם הפלסטינים, על מרבית נציגיהם המושחתים, כמו אלה שלנו, מחויבים למה שמצופה מכל חברה אנושית – אחריות עצמית. אלא מה? בכנסים פוליטיים ובקרקסי ספרות בעולם הרבה יותר משתלם לזעוק את זעקת הפלסטינים. אלא שבמקביל הלכה אוושת העניים בארץ והגיעה לכלל סירנות שבר. והאינטלקטואלים המתחסדים שוב אינם יכולים להסיט את עיניהם הצידה. לגדה. אבוי, שירתם החד-צדדית הופרעה.
התפוררות חגורת הרווחה הישראלית היא שיטתית. אי הצדק והשוויון החברתי, שמתבטאים בחד-הורית שמצטננת באוהל עם תינוק, או בילד רעב שגם הזדמנות נאותה ללימודים אין לו – כל אלה תמיד היו. הם רק לא ראו. הרגישים הכותבים. הם גם לא ראו שבעקבות כניעה מתמדת לקבוצות כוחניות ולא דמוקרטיות, גבה הסחף הקפיטליסטי אופורטוניסטי של המאפיה האוליגרכית השלטת בארץ, ונעץ את שיניו גם במעמד הביניים הנשחק מן המסים והטרור. לכן, משעלתה הזעקה השמיימה, ולהתכחש לה כבר עלול להיחשד מצדם כאוטם לב ספרותי, מחליטים השומשומים המובחרים הללו לקרוא לאי-אמון בפוליטיקאים, לרקוע ברגליהם, ולאיים באי-הצבעה.

האופציה הדמוקרטית

ואני שואלת, רק עכשיו נזכרתם לא להאמין? הפוליטיקאים ימשיכו לעשוק, לחמוד ולמכור לנו סיסמאות עלובות של שינוי ותקווה עד הוק, כי זו עבודתם. הקריירה שלהם. ומזמן מזמן הם הרי איבדו כל צלם מוסרי ערכי.
מזמן מזמן, הכיסא וההטבות שלהם קודמים לריבית המטורפת על המשכנתא שלנו. ריבלין, גלאון, ביילין, ליברמן או פורוש יוסיפו לזמר את הזמרירים שלהם. מה הפתרון? חוץ מהפגנות, שלאיש אין כוח להתמיד בהן, ואנחנו גם מפחדים להתפוצץ עם שלט קרוע ביד וסטיקר נאיבי על החולצה – יש בחירות.
אז נכון, יותר ויותר נראות הבחירות בארץ כאילו נערכו בארגנטליה (ארגנטינה+איטליה), אבל מה לעשות שזהו המשחק הדמוקרטי, האופציה הדמוקרטית היחידה. ומה מצופה מן האנשים החושבים–כותבים שלנו? לא, לא דוגמה אישית. נואשנו. אבל מה באשר לבדל חוכמה?
אז במקום לומר לכל השמנה וסלתה הפוליטית נמאסתם, מגיע לכם עונש, ומשום כך לא נבחר בכם, ודווקא נצביע בחירת מחאה ערכית, נניח למפלגה חברתית כלשהי – או טוב מזה: נבחר הפעם בשום שכל במפלגת הגמלאים, כי הגמלאים זה אנחנו בעוד כמה שנים, והגמלאים באמת ובתמים זועקים למען כיבוד האדם וזכויותיו, ללא הבדל דת גזע ומין, – כי אז פועה עוז: לא אצביע כלל! נעלבתי. לא מתאים לי. ומחרה מחזיק אחריו מאיר שלו – "לא תודה". ואולם להתנכרות-התנתקות הזו אין מחילה. וגם אין לה מקום במדינה דמוקרטית, שמתנהלות בה בחירות. איפה שכל אדם רשאי וחייב לומר את דעתו. וגם אם יאמרו שזו זכותם הדמוקרטית לא לבחור, הרי שידועה הקלישאה שגם לחופש יש גבולות. שהרי צא וחשוב: אם איש לא יבחר, ויתחילו בכך האליטות – אנה עוד ניפול?
אז אולי יתכבדו סופרינו ויקנו להם אדמה על הירח, יהגרו לשם ויקימו להם מדינה שתהא החלום הרטוב של מצפונם הרגיש. אבל בינתיים, כל עוד הם פה, עמנו, משלמים מסים גבוהים כמונו ומתחלחלים מבכי הקשיש שאין לו כסף לתרופות – חובתם הדמוקרטית הראשונה במעלה היא להצביע. להשמיע קול מצפוני–מעשי בקלפי. את הקובלנות המפונקות שלהם שישמרו במחילה לרומנים.