של מי האדמות האלה

החלטת בג"ץ לדחות את הסדר הקרקעות הינה החלטה מבורכת ומתבקשת. מדובר בעסקה מחפירה ומושחתת שביקשה להפוך קומץ חקלאים לחוואים, ולהעביר לידיהם את המשאב הציבורי היקר ביותר - קרקעות המדינה, פלוס רשיון להפוך אותן למדפסות כסף (הפשרה לבנייה ושינוי יעוד למסחר).
כדי להבין את עומק השחיתות וללמוד משהו על דרך קבלת החלטות היסטוריות במדינת ישראל, ראוי לחזור ליוני 2000, לדמדומי שלטונו של אהוד ברק ולשלהי ימיה של הכנסת הקודמת. במהלכן של שתי דקות הצבעה, בתוך אווירת הכאוס של מכירת סוף העונה, הוכרעו גורלם של ארבעה מיליוני דונם.
במפגן אחדות יוצא דופן שכלל את כל המפלגות למעט הערביות, עברו שתי הצעות החוק שנדחו על ידי בג"ץ הבוקר (ה'), ולפיהן היתה אמורה מדינת ישראל להעביר כארבעה מיליון דונם קרקע לקבוצה נבחרת ומיוחסת של כ-130 אלף חברי קיבוצים ומושבים, במחיר שהוא פחות ממחצית משוויין.
בג"ץ בהכרעתו אימץ ראייה חברתית רחבה וכוללת, אם כי לא כוללת מספיק. השופטים השכילו להבין שעתיד הקרקע הציבורית במדינת ישראל ראוי לטיפול מושחת פחות, שקוף יותר, ובעיקר נדרשת שותפות של כלל הקבוצות בחברה הישראלית בחלוקה.
אלא שבג"ץ נקט עמדה זהירה ושמרנית כאשר מצד אחד הכניס לדיון את הפריפרייה, אולם מצד שני הותיר את האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל מחוץ לדיון.
רובן המוחלט של הקרקעות שבהן מדובר הן קרקעות של פלסטינים שנלקחו מהם ב-48' או שהופקעו מהם לאחר מכן. במילים אחרות, מדובר באדמות של פליטים או של פלסטינים שהם כיום אזרחי ישראל, שנעקרו מאדמתם ונותרו לגלות במולדתם. כל עוד הקרקעות הללו הן ברשות המדינה, הפלסטינים יכולים לדרוש בעבורה פיצוי. לאחר שיופרטו יהפוך הדבר לבלתי אפשרי.
מדינת ישראל ניצבת איפוא בפני הזדמנות לעשות צדק היסטורי. הרי יום יבוא - וגם אם ירחק בוא יבוא - שבו מדינת ישראל תהיה חייבת להתמודד באופן מעשי עם סוגיית הפליטים הפלסטינים, וליטול חלק בשיקומם במסגרת הסכם קבע בינה ובין המדינה הפלסטינית העתידית.
לפיכך, ראוי היה כי הכנסות המדינה מהפרטת קרקעות יופנו לקרן לשיקום הפליטים, בפרט כאשר חלק ניכר מן האדמות שבהן מדובר הופקעו ממי שהינם אזרחי ישראל.
אין בכלל ספק שיישובי הפריפרייה קופחו: כאשר חולקו הקרקעות שנכבשו או הופקעו מדי הפלסטינים, קיבלו הקיבוצים והמושבים הוותיקים נתחים משמעותיים לאין שיעור מאלה שקיבלו עיירות הפיתוח ומושבי העולים החדשים מארצות ערב. אך על קיפוחם של אלה יש לפצות באמצעים אחרים העומדים לרשות המדינה: פיתוח כלכלי ממשי, הקמת מערכות חינוך איכותיות, מימון נדיב של ייזמות עסקית ועוד.
לא כדאי להוסיף חטא על פשע: לחלק את עור הדב פעם נוספת בין הצייד וקרוביו (יהודים) זאת לנגד עיניהם הכלות של צאצאי הדב שנבזז (ערביי ישראל). כדאי לחשוב הפעם על מתכונת שונה.