ביילין וסוציאליזם?
יוסי ביילין מבקש להנהיג מפלגה סוציאל-דמוקרטית אף שאינו מאמין כלל בסוציאליזם. מי שיש לו סוציאליסטים כביילין כבר אינו זקוק לשמרנים
איך קוראים לאקס-סוציאליסט שהיה לקפיטליסט? סוציאל-דמוקרט!
המפלגות המתהדרות בשם סוציאל-דמוקרטיות, הן באירופה ועתה גם כאן, אינן אלא מפלגות קפיטליסטיות מובהקות, אשר בשל עברן והאתוסים והמיתוסים עליהם חונכו חבריהן, הם מתקשים להודות במינם האידיאולוגי החדש ולפיכך הם מכנים עצמם סוציאל-דמוקרטים. שיהיה.
יוסי ביילין משמש דוגמה בולטת לנשף המסכות ולשיח הכוזב והמתעתע שבו הימין – הימין והשמאל – אף הוא ימין. ביילין, ממתי מעט המוכשרים והמשכילים בחיינו הפוליטיים, נתפס בתודעה הציבורית כ"טורבו" מדיני פורה, בלתי נלאה ומחלוקתי. שומר גחלת אוסלו. איש המגעים החשאיים והקמפיינים הרעשניים. אבל לביילין גם תפיסת עולם כלכלית וחברתית, סדורה, בהירה ובעיקר שמרנית מאוד. מעניין כמה ממתפקדי מרצ המורחבת בכלל מכירים אותה ומה מידת השפעתה בבואם למשוח בעוד יומיים מנהיג. יש להניח שמועטה עד בטלה.
הבלייזריסט הבלייריסט
לפני חמש שנים פירסם ביילין מסה מרתקת ("מסוציאליזם לסוציאליברליזם", סדרת עתידות, הוצאת עם עובד, 123 עמ'). בטקסט קצר, מרוכז וידידותי לקורא, הגיש ביילין את עיקרי ה"בלייריזם" ופרש את יסודות הניו-לייבור הישראלי. למותג לייבור אין כאמור ולא כלום עם התכנים שמבקש ביילין ליצוק.
שני מוטיבים עוברים כחוט השני בספרו של ביילין: ראשית, הקביעה כי "הסוציאליזם נולד בחיק הליברליזם ונפרד ממנו בראשית המאה ה-20", אך בשלהי המאה התרחשה, שימו לב, "הפגישה הבלתי נמנעת בין הזרמים הללו". כך נוצרת "התפיסה הדומיננטית של ראשית המאה ה-21: סוציאליברליזם".
עמוד התווך השני של הספר הוא הקביעה כי "למפגש שבין היצע וביקוש אין תחליף מחוץ לשוק". יוצא אפוא שאותו "מפגש" שביילין מתברך בו אינו מהווה כלל סינתזה, אלא הוא בבחינת כניעה מוחלטת לכוחות השוק וויתור מוקדם על מטרות היסוד של הסוציאליזם.
חירות ושיוויון – מתח מדומה
הסוציאליזם והליברליזם גם יחד הם ילידי הנאורות והרציונליזם של המאות ה-17 וה-18, אולם הם נחלקים ביחסם לערכו המוסרי והפוליטי של השיוויון.
בניגוד לליברל, הסוציאליסט שולל את התפיסה שלפיה קיים ניגוד אימננטי בין חירות לשיוויון. ילד שמקבל חינוך טוב יותר, מובטל שהכנסתו מובטחת וזקן שהתרופה היקרה לה הוא זקוק מסופקת לו, זוכים לא רק במנת שוויון, אלא גם במנת חירות גדולה יותר. מדינה הפועלת למען הבטחת יותר צדק, איננה מכרסמת בחירות. עוד סבור הסוציאליסט שכשם ששוויון פוליטי (זכות הצבעה) ושוויון בפני החוק הם בבחינת זכויות טבעיות, כך גם השוויון החברתי.
מעבר לכך, אין דבר כזה אי-התערבות: כאשר אין מתערבים למען החלש, הרי שבכך מתערבים למען החזק. חירות היא זכותו של אדם לא להיות מכשיר בידי בני אדם אחרים וכוחות אחרים, לרבות כוחות השוק. ביילין משוכנע שזהו אנאכרוניזם.
פרידה ממדינת הרווחה
ועוד כותב ביילין: "הסוציאליברליזם לא ילאים את הונם של העשירים אך יבטיח את שיתופם ההוגן במימון ההוצאות החברתיות. ההוצאה החברתית לא תהיה אוניברסלית כדי שלא לגרום להיקף הוצאות בלתי מעשי ולקריסת המערכת כולה". זו למעשה התורה החדשה כולה. "הסוציאליברליזם" של ביילין מפרק את ההישג האנושי הכי גדול של המאה שחלפה, היא מדינת הרווחה האוניברסלית, ומסיג אותנו שישים שנה אחורנית. תפיסתו, בדומה לזו של טוני בלייר, מפגרת משמעותית ביחס לתוכנית בוורידג' המפורסמת, אשר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הניחה את היסודות למדינת הרווחה האירופית.
ביילין מבשר חזרה למונחים של מדינת סעד סקטוריאלית כפי שקיימת בארה"ב, בניגוד למדינת הרווחה האירופית, המקדימה גם כיום את אמריקה בשנות אור.
מדינת הרווחה הציבה לעצמה כמטרה את חיסול העוני והמחסור על-ידי קביעת סף הכנסה שמתחתיו איש לא יוכל ליפול. בה בעת היא מגישה שירותי חינוך ובריאות לכל, ולרוב באיכות גבוהה. הסוציאליברליזם מאידך, מחזיר אותנו לתרבות של נזקקות, לחלוקת סיוע לעניים ולהפיכת חלקים גדולים באוכלוסייה למקרי סעד. ביילין היה הראשון (בשמשו כסגן שר אוצר לפני שני עשורים), שהציע סלקטיביזציה של הקצבאות.
מדינת הרווחה באה לעולם בזכות הסוציאליזם. היתה זו פשרה שהבורגנות האירופית בתבונתה הסכימה לה כאשר הבינה שזו הדרך הטובה ביותר להציל את העיקר, כלומר את הסדר הקפיטליסטי עצמו. נוכחותן של מפלגות קומוניסטיות וסוציאליסטיות גדולות וחזקות, עוצמתם של איגודי העובדים שאיגדו את רובם המכריע של השכירים והתביעה הנחרצת לחיים טובים יותר שיהיו בבחינת פיצוי על זוועות המלחמה, יצרו מצב שבו נשקפה סכנה ממשית לסדר החברתי השמרני. מדינת הרווחה נתפסה כ"שביל הזהב", כפתרון ביניים וכאמנה חברתית המטילה על המדינה את האחריות על רווחת כלל האוכלוסייה.
הסכנה שיוטל ספק בלגיטימיות של הסדר החברתי כולו חלפה, והמתקפות על מדינת הרווחה והניסיונות לסגת מההישגים הגדולים ולהסיר את הגנת המדינה מהשכבות החלשות - התחדשו. זוהי משמעות הקיצוצים בהוצאות הציבוריות לרווחה, המולבשת באיצטלת הדאגה לשמירת המערכת מפני קריסה. הנחת היסוד הרווחת כיום היא כמובן שאסור להטיל מיסוי נוסף, כי צעד שכזה הוא אנטי כלכלי ומונע צמיחה
מי שיש לו סוציאליסטים כביילין כבר אינו זקוק לשמרנים. כל מה שהעשירים יידרשו לו על-פי משנתו של ביילין הוא "שיתוף הוגן" במימון שירותי הרווחה: ואכן, כל השאלה היא מהו אותו שיתוף הוגן? מהו החלק ההוגן שאדם המשתכר פי עשרה או פי עשרים מהשכר הממוצע במשק צריך להפריש לצרכי חברה? ממה שנאמר, ובעיקר ממה שלא נאמר אצל ביילין, ברור שהמצב הנוכחי מספק אותו.
ללא בשורה
בחירתו האפשרית של ביילין לראשות מרצ אינה מהווה בשורה. גם אם יש בכוחו של ביילין להרחיב את שורותיה של מרצ, הרי שהוא יעשה זאת, אם בכלל, אך ורק על חשבון מפלגת העבודה. מחנה השלום על סך כל חלקיו לא יתרחב. במילים אחרות: ביילין אינו מסוגל להעביר מצביעים מהימין לשמאל (ההיפך). הוא גורו במחוזות צפויים ואיזוטריים.
הצבתו של ח"כ רן כהן בראשות המחנה בהחלט עשויה להוות בשורה והכרזה על שינוי דגשים, וכמובן לאפשר הבקעה מסוימת למחוזות אלקטוראליים חדשים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
