על פיהם יישק

השבוע, לאחר הניצחון הגדול על "עוכר ישראל, שונא היהודים והיהדות, המן הרשע", המוכר לנו גם כאהוד ברק, ולאחר שהתערבותו הישירה בחקיקת החוק לקיצור עונשו של הקדוש המעונה אריה דרעי, הוכתרה בהצלחה, התפנה המנכ"ל הרוחני של מדינת ישראל, כבוד הרב עובדיה, והקדיש כמה מילים גם לתחום האנושי-חברתי-תרבותי.
למי מאתנו שחלילה שכח את מצוות "ואהבת לרעך כמוך", הזכיר הרב הדגול, אוהב-האדם ורודף-השלום פעם נוספת בדרשה השבועית שלו, שבקונפליקט הטראגי והמתמשך בינינו לבין הפלסטינים, מי שעומד מולנו אינם בני-אדם כמונו, כלומר כאלה שראויים להתייחסות אנושית, אלא, כדבריו, "נחשים וצפעונים", שכידוע, על פי תורתנו הקדושה וחוכמת החיים הבסיסית, חובה לרוצץ את ראשיהם.
אילו הייתה ישראל מדינה מתוקנת באמת, היה מופעל נגד כל מי שמתבטא כך בפומבי החוק נגד גזענות, משום שזוהי הסתה נגד אדם או קבוצה על רקע מוצאם. אבל זה לא יקרה, וכבוד הרב ימשיך להכפיש את מי שבא לו. כי בישראל כולם שווים אמנם בפני החוק, אבל יש מי ששווים יותר.
גם לא נשמעה ולא תישמע תגובה, לא כל שכן מחאה, נגד הדברים הגזעניים הללו, לא מפי אבירי "שאגת אריה", לא מפי הרבנים הראשיים ואף לא מפי דוברי תנועת הקשת המזרחית, שהם אולי הראשונים שהיו אמורים לגלות רגישות כנה לאמירות גזעניות מסוג זה.
לעומת זאת נשמעו ברמה, ובתזמון רב-משמעות, דבריו של מנהיג נוסף, כבוד הרב מרדכי אליהו, המוגדר כמנהיגה ה"רוחני" של המפד"ל. הרב הציוני הזה קיבל בישיבתו בחמימות רבה את הרוצח המשוחרר יורם שקולניק, והגדיר אותו כמי ש"ריצה את עונשו על לא עוול בכפו". ואילו ה"חף מפשע" (שכמו נחום קורמן הרג "נחש צפעוני", לא אדם) העלה על נס את המפגש האנושי המטהר והמזכך שלו מאחורי הסורגים עם אריה דרעי הנערץ עליו.
בדבריהם, וללא תיאום ביניהם, צירפו שני הרבנים גאוני הדור את העבריין הפלילי ואת הפושע הלאומני לאותה מסגרת עצמה, זו שבה לא רק שאין הדת מופרדת מן המדינה, אלא היא אף מעורבת ובוחשת בה על כל רשויותיה - המחוקקת, השופטת והמבצעת גם יחד - ומנהלת אותה ביד רמה.
במסגרת זו אפשר להבין גם את הליכתו של ראש-הממשלה הנבחר ללשכתם של הרבנים הראשיים בירושלים, כדי "לדווח" להם, כלשון התקשורת, על פגישתו עם שר-החוץ האמריקני קולין פאוול. לדווח לרבנים? על פגישה מדינית? לאור איזה עיקרון? האם המצב המדיני והביטחוני של ישראל נגזר ממצב דתי-רוחני כלשהו? האם יש לנו עניין לחזק את המרכיבים הדתיים-שבטיים של הסכסוך הפוליטי?
מדינת ישראל נמצאת כיום בשלב קריטי של קיומה הלא-מובטח. אבל לא ה"אחדות" המזויפת תציל אותה אלא דווקא ההפרדה, ההפרדה הכנה והאמיצה בין הדת למדינה. רק הפרדה עכשיו תבטיח, אולי, סיכוי לשלום אחר-כך. לפני שזה יקרה, לא ייכון שלום בין אזרחי ישראל לבין עצמם, וכתוצאה מכך גם לא בין מדינת ישראל לבין שכנותיה, ואף לא בינינו לבין חלקים גדלים והולכים של העולם.