עיזרו לדני להגיע ליצירת המופת

סיפור הקריירה של דני סנדרסון הוא של איזונים ובלמים. כשרונו הבסיסי הרי אינו מוטל בספק, כך שקשה להסביר למה לאורך קריירה שלמה הסתפק בסדרה של אלבומים משעשעים, כשלמעשה הוא בין היחידים כאן שהיה מסוגל להוציא תחת ידו יצירת מופת אמיתית, שלא תיפול במאומה מהסטנדרטים הנהוגים מעבר לים. החודש יצא אלבום הלהיטים של "גזוז" – בו אפשר למצוא גם דיסק בונוס הכולל הקלטות נדירות והופעות חיות – שמזכיר שגם אם שני האלבומים המקוריים של גזוז ("גזוז" ו"בגילגול שני") לא היו מושלמים (הראשון, אגב, כמעט מושלם; השני פשוט חלש) הם הכילו פנינים אמיתיות של פופ.
"גזוז" באו לעולם ב-78', השנה בה קיבעו מתי כספי, שלום חנוך, אריאל זילבר וסנדרסון את מאחזם כפיגורות הכי משמעותיות של הרוק הישראלי. מסביבם פעלה ללא לאות חבורה של כ-20 אמנים ומוזיקאים שהקליטו, הושמעו ופעלו כמעט כחבורה יצירתית אחת גדולה (כשכולם מנגנים ומקליטים עם כולם), שנחשבים כיום לאליטה של המוזיקה הישראלית, אבל הבשר האמיתי היה, ללא ספק, ארבעת האמנים המוזכרים לעיל, וסנדרסון, מבחינתי, הוא השני בחשיבותו.
"סיפורי פוגי" של כוורת מ- 73', שגילה את סנדרסון לקהל הרחב, היה אלבום חד-פעמי. התפרצות של כשרון, דמיון והומור, זו היתה יצירה של טיראן מוזיקלי (במובן הטוב), מלווה בחבורת מוזיקאים פנטסטית, אולי נדירה, שהוליכה אותו אל רף גבוה במיוחד. הבעיות של כוורות החלו לצוץ כאשר הדיקטטורה נסדקה והחברים האחרים ביקשו זכויות כתיבה, מה שהוביל לאנארכיה שהחלה לאפיין את האלבומים הבאים, שהיו – איך שלא מסתכלים על זה - פחות מוצלחים מיצירת הביכורים. הפירוק היה בלתי נמנע וסנדרסון שאף לחזור אל הקונספט המקורי של הדיקטטורה הנאורה, שכלל, כמו במקרה של כוורת, חבורה גדולה של מוזיקאים מוכשרים, שתגשים את הצלילים, השירים, הבדיחות והסיפורים שיש לו בראש. כמו בכוורת, המודל לא היו "סטילי דאן", "שיקגו" או כל הרכב אמריקני פופולרי אחר של התקופה שפילרטט עם בראסים, אלא, כפי שסנדרסון העיד בעצמו (בראיון שערכתי עימו לפני כשנה), "Wings Over America", האלבום המשולש שתיעד את מסע ההופעות המצליח של פול מקרטני ולהקת "כנפיים" בארה"ב, שכלל חטיבה של כלי נשיפה.
סנדרסון לקח מכוורת את גידי גוב והכריזמה, וצירף אליו את מזי כהן, אז זמרת אנונימית ובוגרת להקה צבאית; חבורה של נגנים טובים, ביניהם הקלידן המצוין דני פאר (הזכור לטוב מהמופע "מכתבים למערכת" של יהונתן גפן ודני ליטני); וגם את מוטי דיכנה בבס, שלמה חממי בתופים ושלושה נשפנים, לכדי מודל כלכלי קטסטרופלי. במקביל הוא כתב כמה מן השירים הגדולים בחייו. מה שמעט חורה בהם בהאזנה חוזרת היא העובדה שעם עוד קצת מאמץ הוא יכול היה להנחית את ה-יצירת מופת שלו - אופוס פופ שיהיה גדול אפילו מ"סיפורי פוגי".

שילוב בין ריי דיוויס לבריאן ווילסון

היופי של שירי כוורת התבסס על משחקי מילים ועל הנונסנס, שנרתמו ליכולות נגינה מרשימות וזוקקו לכדי סוג של קרנבל עם המון הוויי צברי של להקה צבאית. אבל ב"גזוז" סנדרסון נוגע בסוג של חוויית נעורים בעלת פוטנציאל מעניין יותר ליצירת אלבום פופ. הוא לא מאבד את חוש ההומור, להיפך. אבל לרוע המזל, הוא עוטף אותו - אולי בשל ממדי הקומבו שמנגן איתו - בעיבודים קפדניים ומנומסים מדי; אם תרצו, הם יותר מדי מלומדים, וזה בולט בעיקר בכל הקשור לכלי הנשיפה, שעובדו על-ידי דני ואלונה טוראל, שממש מנוגנים לפי הספר ומצליחים לא פעם לחטוא ביכנאיות.
אבל סנדרסון מחפה על כך עם כמה משירי הפופ הכי גדולים שלו, שלפחות באוזניי, עם ארון האסוציאציות הפרטי שלי (כלומר, אין זה אומר שסנדרסון חשב דווקא עליהם), נשמעים, ברגעיהם הטובים, כשילוב בין איכויות השירים של ריי דייויס מהקינקס לבין בריאן ווילסון מהביץ' בויז (בתקופת הגלשנים והמכוניות), רק שבמקום התחושה האפית של המקור, סנדרסון משתין דאחקות לכל עבר.
את "תשע בכיכר" - לפחות רעיונית (ולא מוזיקלית), אפשר לפרש כמעין גרסה ישראלית ל-"I Get Around " של הביץ' בויז. ואם דני לא היה טורח לספר לנו שזו רצועה נוסטלגית ("גיל 16..."), זה יכול היה להיות אפילו שיר טוב יותר. "היא לא תדע", שכמו מושר מנקודת מבטו של נער אל כוכבת התלויה על הקיר שלו, הוא שילוב רעיוני של "בחדרי" של הביץ' בויז לבין "התמונות של לילי" של "המי" (רק בלי הסיפור של האוננות). "מילים יפות" הוא שיר שאפל- סול מצוין עם מעט מתחושת ה"תן לי כבוד" נוסח ארית'ה פרנקלין, ומזי כהן לא מאכזבת בו. אבל שלושת הגדולים באמת הם שירים עצלים שמשתבחים בתחושה העצלה שבהם: "רק עם אופנוע" (הומור שהוא אמנות, שוב, במסורת של שירי המכוניות של וילסון וצ'אק ברי, ועם זאת מאוד ישראלי), שנמצא במקור באלבום השני; "לכבוד הקיץ", שלא נופל מהשירים שריי דייויס היה כותב על "כלום" (ככל שזה קשור אליי, זה שיר קשוב יותר לרעיון של פופ-ארט מכל מה שאנדי וורהול עשה בחייו); ו"שיר עבודה" הוא השיר הישראלי הכי יפה שנכתב על שיגרה ושעמום, וכולל עיבוד עצל שפשוט תפור עליו (האזינו לדרך בה מנוגנים הבס, הגיטרות והקלידים).

הזדמנות שלא תחזור שנית

לגבי היתר, המצב פחות ברור; יש כמה שירים דביליים לחלוטין ("אה או", למשל), אחדים שמציגים לחנים יפים ("חללית", "גוביינא"), ויש כמה מצחיקים ("היא התיישבה ליד פסנתר"), שהבעיה הגדולה שלהם היא שהם פשוט לא מחוברים לחיים. יוצא דופן הוא "תה עושה סחרחורת", שהוא השיר הכי וודי-אלני שנכתב בעברית. אה, כן, ויש את "רוני" (במקור גם מהאלבום השני), שהוא גם אחלה של שיר פופ, אבל בגדול התחושה היא של פיספוס - אולי בגלל האיכויות הנדירות של שירי גזוז, שהיוו הדמנות נדירה למאסטרפיס מהדהד, הזדמנות שלא תחזור שנית; עניין של מומנטום, גיל, רעב, ובעיקר הסאגה סביב האיזונים והבלמים. אבל גם ככה יש במקבץ השירים המרשים הזה יותר אינטלגנציה מזו המשותפת לכל חברי הכנסת שלנו. יש כאן כמה מהשירים הכי טובים של סנדרסון, מה שאומר שהם גם כמה מהשירים הכי טובים שנכתבו כאן.