אצלנו החילונים אין לא אבנים קדושים ולא עצים קדושים, רק אצל מאמיני דת ההבל,

העובדים לעצים ולאבנים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן., יש אבנים קדושים.

הכשל לוגי החוזר אצלך הוא, שאתה חושב, שאם כותבים שאלוהים נמצא במקדש זה ,

הופך אותו לקדוש, הנייר סובל הכל. אגב כך יש לנו מאות קברים קדושים של

שייכים ובישופים  שגויירו באיבחת הבל פה של

רב או מקובל מקובל. למה חומה ,

שבנה אותו צדיק ידוע מזרע האדומים לא יכול להיות קדוש?

הסינים על כל סיפור ודיעה שואלים: " איך אנחנו יודעים שזה כך?

ראוי לחזור על השאלה הזאת על כל סיפורי הסבתא של התורה.

( שאלה בעברית, אבן זה נקבה לא? אז למה קדושים ולא מקדושות. )

 על דברים נאים עשויים באמת ובישר ובטוב טעם ודעת. אכן יש בפרשה זו שינויים בולטים ביחס למה שמסופר בחומשים הקודמים.הזכרתם שניים מהידועים, פרשת המרגלים ופרשת המינויים. המילה הגסה עריכה בודאי שלא תמצא חן בעיני הטר"ש. 

בקשר לצחוקו של רבי עקיבא והסיום "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" מעולם לא חיבבתי את דברי הסיום הללו.

מזכיר לי את תגובת הקב"ה לסיפור תנורו של עכנאי, קחייך ואמר נצחוני בני , נצחוני בני.

מה שבאמת מצחיק כאן היא הקושיא של התוספות והתירוץ שלהם

קחייך ואמר נצחוני בני - והא דאמר בריש ע"ז (ד' ג:) מיום שחרב בהמ"ק אין שחוק לפני הקב"ה היינו קבוע והכא מילתא דבדיחותא בעלמא הוא דאמר.

כלומר, התוספות מרגיעים אותנו. נכון שמיום שחרב בית המקדש אין שחוק לפני הקב"ה.

אבל לצחוק מאיזו בדיחה קטנה, לזרוק איזה חיוך קטן פה ושם, למה לא? 

שבת שלום לכל הטוראים. גם לתמר שאינה ברשימת הטוראים. מקווני שבעקבות טור זה היא תשוב לשכון אחר כבוד בצל קורתנו בטורבינה, טור-בו כל.

שרית - תודה לכם על "דברי התורה" המרגשים

גבי - הקונספירציה של הקונסטורקציה היא הבעיה אבל בהיבט הפראהיפוטרמינולוגי וההיפואלרגי היינו עוסקים אזי הטרמינולוגיה של הקונספירציה היתה באופן הרמוני ופופוליסטי בלבד.... איזה אני יודע לכתוב יפה ואף אחד לא הבין אותי.....

דודי - עד יחלוף זעם ואז נדון בשאלות כבדות המשקל....

בליניק - היי חבר'ה כל הכבוד על דבר התורה. הבאתי גרזן מהבית רוצים להעלות את התנ"ך על שולחן הקצבים.. אההה שולחן הניתוחים ?

מים שקטים - התורה נאחסית פויה טפו טפו כי השלכתי אותה מאחרי גווי....

טורוחמה - יקירי נופת צופים ערפדים יקרים שלי, מאוד אהבתי את ההיבט הפסיכופאטי ופסיכואנליטי של ההיבט התלמודי מדרשי תנכי והומני. עוד אתם כותבים ועלה בי הרהורון קל על הפסוק  "אוזניים להם ולא יריחון ידיהם" מישהו יכול להסביר את הקשר התמוה במשפט הזה בין "אוזניים לידיים" !!!? והלא נאמר "אף אוזן גרון" ומה "לידים" עושות כאן ?

בבא יגה - נא לעיין בתהילים ואילך. יש ללמוד לעצור באדום וליסוע בירוק.

דודי - תודה לטורוחמה נחכה מעט עד יעבור זעם ונביא מקורות ל"אף אוזן ידיים וגרון....." ותראי איזה מטומטמים היו חז"ל האלו חשבו שיעבדו עלינו.....

וודרו - בן יוסף גמרת את הסיבוב סביב השמש  או עוד לא ?

בן יוסף - וודרו יקירי אני ממזרח לשמש ושיני הטוטבות ממערבה. למודיעין.

בלניק - חברי'ה הבאתי ג'קסו מהבית, רוצים לעזור לי לחתוך את התנ"ך לחתיכות קטנטנות בשיטת הסלמי ?

שרית - אויש איזה יופי טופי איך אתם יודעים לשמייח אותי....

מישהו- חברי'ה מה נסגר אלו דברי תורה ?

כל החבורה במקהלה - שונא חינם אתה ! כל החרדים שונאי חינם הם ! בגללם נהרס הבית.

המציץ לחרדים - גפני עשה אפצ'י וליצמן לא אמר לו לבריאות. אלא אמר לו אסותא.

דודי - למציץ היקר, אתה תראה הם החרדים מתכוונים להעביר את חדר המיון מבית חולים אסותא. לבית חולים אסף הרופא.....וואלה החרדים האלה.

טורוחמה - איך אני אוהבת את הדברים שאתה מביא, אבל עם שאני אוהבת כדאי להרגע אנחנו לא רוצים להצטייר שונאי חינם. רק מישהו הוא שונא חינם. נא לשמור על "התדמית".

בבא יגה - ואילך...

וודרו - לוקח 10% את הג'קסו ואת הגרזן....

דודי - 2500 תגובות להרמת יד בה' ובתורתו כה לחי ושכוייח !!!

1.  בסוף הדיון בשבוע שעבר - כתבתי קריאה בתנ"ך פרק יג מל"א - מס' 3. אשמח לתגובות, וגם אמשיך בע"ה לפרש - כאן.

2. כל מי שכתב איזו שהיא תגובה המיועדת אלי (בין עניינית בין מתגרה... :-) ולא השבתי לו, זה מפני שלא הצלחתי לאתר תגובתו בין שלל התגובות שנתרבו, ועמו הסליחה. אם זה עדיין רלוונטי - מוזמן לחזור ולפנות על גבי הטור הנוכחי.

שבת שלום.

עפי פתיחת ספר דברים משה מתלונן ואומר שהעם כל הזמן הרגיז אותו וכו, ואילו עפי ירמיהו והושע תקופת המדבר היתה התקופה הכי יפה בין ישראל ליהוה.

מישהו כאן לא דובר אמת...

היא מוזכרת כבר במדרש במדבר רבה פרשת נשא פרשה יא:

הנה זה עומד אחר כתלנו - זה כותל מערבי של ביהמ"ק שאינו חרב לעולם, למה שהשכינה במערב.

אדמור יקר,

אתה חוזר כבר בפעם בשלישית, כדבריך, על כך שאני לוקה בכשל לוגי, ואני תוהה האם הליקוי לא נמצא דווקא בצד שלך...

ראה, כשאני שומע אנשים דתיים ומאמינים על הגדרת הקדושה שלהם אני מנסה

להבין את הגדרתם. אתה בוחן את דברי על פי קנה המידה של ההגדרות שלך.

כאשר סיפרו לי, כשהייתי ילד, שהכותל קדוש משום שהוא "השריד האחרון של בית המקדש" מייד צצה שאלה "מה קדוש בבית המקדש?..., עד שאתה מגיע לקודש הקודשים ששם שוכנת השכינה ו/או רוח אלוהים (על פי אמונת המאמינים) ומסבירים לך שאלוהים זה קדוש.

 טוב, אני אומר לעצמי, כעת אני מבין למה הם/אנחנו מקדשים את המקום. יש הסבר. אלוהים הוא קדוש, אלוהים נמצא שם, ולכן המקום כולו נהיה קדוש עקב נוכחותו של אלוהים במקום ההוא.

אין כאן כשל לוגי - הכל מאוד 'הגיוני' מבחינת הלוגיקה של המאמין המקדשת קודם כל את אלוהים כבורא וכשליט ומקבלת את קדושתו ללא עוררין, והמקום שבו שוכן אלוהים הופך להיות קדוש. כמובן שזו הגדרה קצת בעייתית (בלשון המעטה) אבל אפשר להבין אותה באופן לוגי מנקודת מבט אמונית טהורה.

אני הרי מסכים איתך שאין דבר כזה אבן קדושה (לא הבנתי את הערתך. אבן זה זכר או נקבה?) או עץ קדוש, מעצם הגדרת האלוהות כישות רוחנית ולא חומרית.

אני מסכים איתך שהפיכת מקום לקדוש נוגדת למעשה את התפיסה הרוחנית של הדת.

הדוגמא שהבאתי בעניין 'קדושת הכותל' באה דווקא להמחיש את זה שהנה במשך דורות 'קידשו' קיר או חומה - אפילו בניגוד ללוגיקה המקודשת הנזכרת לעיל.

לעניות דעתי, דוגמא זו מצביעה על כשל לוגי של המאמינים והסוגדים לכותל ולאו דווקא לכשל לוגי שלי.

מצד שני, אומרים לי כולם, עם אמונה אי אפשר להתווכח.

אז, אשרי המאמין.

כל המשיבים קראו את השאלה מה עשה אלעזר עם 32 הבתולות ועטו על השלל כמוצאי שלל רב וריר נטף מפיהם על הרמיזות המיניות.

אך הם לא שאלו מה עשה אלעזר עם 675 ראשי צאן.

ועם 72 ראשי בקר

ועם 61 חמורים.

עכשיו, לאחר שפתרתי את החידה, ברור ש32 השפחות (טוב, הבתולות...)טיפלו בבעלי חיים אלו.

צביקה ותמר, תודה על הטור ההדדי המקסים הממחיש שאין סכין מתחדדת אלא על ירך חברתה. דיאלוג בונה ומחכים.

בנושא הדיון, הסיפור כסובייקטיבי או אובייקטיבי, סבורתני שסיפור אובייקטיבי לא יתכן. השפה עצמה בה אנו חושבים ומספרים, אינה אובייקטיבית. למשל, ידוע שיש בשפות שונות הטיות שונות של זכר ונקבה, המעבירות משמעויות מגדריות ברורות. יש עוד רבדים רבים, כמו ההטיה הבסיסית של הפועל. בשפות אליהן אנו נחשפים בדרך-כלל, ההטיה היא לפי עבר, הווה ועתיד. אבל נמצאה שפה שבטית בה ההטיה הבסיסית של הפועל הייתה לפי מידת הוודאות במה שמסופר - נצפה על ידי המספר, על-ידי מישהו שסיפר לו וכו'. סביר ששפה כזו התפתחה במקום עם קשיים לא פשוטים של הישרדות. השפה סובייקטיבית, החשיבה סובייקטיבית, הסובייקטיביות היא חלק בלתי-נפרד מכל סיפור.

אלמלא היה הסיפור סובייקטיבי, הוא לא היה מעניין. האדם מחפש סיפורים כי האדם מחפש משמעות.

אחוה, מנהג נקוט עמדך לשלוח תגובות החתומות גם על-ידי מי שאינם אתה וניקים שאינם שלך. אומנם כאשר עולה שאלה מפורשת אתה מזדהה, ולעתים בגוף הטקסט עצמו יש רמזים לכך שהדובר הוא אתה, אך אין די בכך. מי שזה מקרוב באו אינם יכולים להבחין מי הוא מי, וגם ותיקים וביניהם אני מפעם לפעם בין המתבלבלים. לא תמיד חוזרים הקוראים לטור לקריאה נוספת בה הם יכולים לקרוא את פתרון החידה והם אינם יודעים כלל על קיומה, לעתים הם נשארים לתמיד עם הידיעה השגויה מי אמר מה. פשיטא שלם שאם יש חתימה על תגובה, היא שייכת לבעליה. הדבר עלול לגרום הטיית דעת לקוראים ועוגמת נפש למי שזהותם משמשת על-ידך לאמירת דברים בהם לא היו בוחרים. לקראת תשעה באב, למען הרבות אחוה בעולם, אנא ממך חדל ממנהג זה בבקשה ממך.

ולמרות אמונתי ואהבתי הגדולה למחלוקות, אני רוצה לנסות וליישב את דברי שניכם ביחס למדרש האם עשיית מדרש היא דבר אופטימי  או עצוב, ולטעון שבאשר הרווח שם המחיר. היכולת לדרוש את החיים היא מתנה גדולה אך כדרכן של מתנות גדולות יש לה גם שובר מחיר ובשובר המחיר נכתב 'ויתור'. המדרש של הנפש בורר לו נתיב ומתוך כך, באופן בלתי נמנע, מוותר על דרכים אחרות. ניהול החיים שלנו הוא מסע אופטימי שלאוך כל הדרך מחיריו הכבדים בצדו.

ואפנה את כולנו גם לספרו של חתן פרס ישראל, פרופ' מרדכי רוטנברג - שכול והאגדה החיה. שעוסק בתרגום פסיכולוגי של דרכי המדרש ומתאים במיוחד לימי חורבן אלה

תודה שעוררתם את בלוטות הדרשנות והחשיבה

ותודה לך תמר על מדרש נהדר לתופל - די זהב

שבת שלום לכולנו. נקווה שתהיה פוריה ומלאת תורה וטוב כמו שהבשתות הקודמות

ביום אחד באדר החל משה לשאת את הדברים באזני כל העם (דב' א, ג).

שבעה ימים נאם באוזניהם ודיבר את דברי כל השירה הזאת, באר היטב.

וביום השביעי, ז באדר אמר לו אלהים עלה אל ההר ומות בהר וכו'.

אז ברך את ישראל (וזאת הברכה) בו ביום ועלה ומת וקבר אותו בהר.

ובכו אותו שלושים יום.

בתום האבל -

ביום ז בניסן, ציוה ה' את יהושע לקום ולהעבירם את הירדן.

אמר להם יהושע (יה' א, יא) בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן.

ביום י בניסן עברו את הירדן.

ביום יא בניסן ציוה ה' את יהושע שימול את העם (יה' ה, ב) ומל אותם. וישבו במחנה עד חיותם (יה' ה, ח), כלומר, שלושה ימים עד שהחלימו מן המילה.

וביום יד בניסן - עשו את הפסח (יה' ה, י)

כל הדברים שדבר משה אל ישראל בספר דברים, היו ככל אשר ציוה ה' אותו לומר אליהם (דב' א, ג). כולם דברי נבואה.

ולא יתכן לומר על דברי נבואה שהכתוב מעיד עליהם כי נאמרו בדיוק כמצוות ה' - כי שינו מן המאורעות או מן הדברים שנאמרו במקום אחר וכו'. לפיכך, ככל שיש 'שינוי' בין נוסח האמור בספר דברים לבין הכתוב במקום אחר, הרי הוא בכלל "הואיל משה באר את התורה הזאת". זה באור מוסמך ממקור עליון בפי משה.

לומר כי התיאור הושפע ממצב רוח, ממגמתיות, מכעסו של משה, עייפותו וזקנתו, הרי אלה דברי הבל ורעות רוח. בניגוד לכתוב במפורש. "משה עייף וזקן"? לא קראתם "לא כהתה עינו ולא נס ליחו"? - הכתוב הזה לא מפי משה...

או שמפרשים את הכתוב, ואז אין להתעלם מן הכתוב.

או ש"מנתחים טקסט היסטורי" עתיק, ואז אפשר לכתוב מה שרוצים.

אבל אז זה לא פרשת השבוע, אלא שיעור בהיסטוריה עתיקה. מה לזה ולמדור יהדות?

תוכיחו לנו מהכתוב - ולא מהרהורי לבכם - כי משה שינה, עוות, טייח, או שדבריו הושפעו מכך שהיה עייף וכועס.

עכשיו אני עייף וכועס.

עייף - שנאלצתי לקרוא את המאמר הזה שוב...

וכועס - על עצמי, שאני טורח להתייחס למאמר תלוש מהכתוב ומכל הקשר.

לשאלה בעניין ההבדל ביחס של אליהו אל המלאכים של אחזיה לעומת יחסו אל שרי החמישים וחמישיהם. והאם אין כאן כעס אישי על הפגיעה בכבודו של אליהו.

נתחיל מן המובן מאליו...

(ככלל ראוי תמיד לזכור את מאמרו של ויטגנשטין כי המעולים בחכמים נכשלים בהתעלמות מן המובן מאליו disregard the obvious. מרוב תחכומם הם מתרכזים במסובך...)

מגעו של אליהו עם מלאכי אחזיה היה במסגרת שליחות ספציפית שנשלח ע"י ה' ונאמר לו בדיוק מה עליו לעשות ולומר.

לעומת זאת, מגעו עם שרי החמישים אינו שליחות, והם באים אליו בלי שהדבר היה 'מתוכנן מראש', ואין לאליהו הוראות מה' לגביהם.

והנה, מן השליחות ברור כי מלאכי אחזיה עשו מעשה רע בעצמם ("אתם הולכים לדרוש"), אפילו שנשלחו, וכפי שהסברתי כבר אין הם רשאים לציית לפקודה בלתי חוקית, ואין שליח לעבירה. זה חטא שלהם ולכן התוכחה כלפיהם. יחד עם זאת, מאחר שהם שומעים ומקבלים, וחוזרים בהם מיד, לפיכך אין הם נענשים.

שרי החמישים ראו את מה שאירע, הבינו את החטא בדבר, ובכל זאת יצאו לדרך. שליחותם שונה - הם נשלחים להמית את אליהו. (אין זה משנה אם הפקודה היא להרגו מיד או להביאו למלך לשם כך ואם יסרב לבוא להרגו) הנה הראיות:

א. כבר כתבתי כי אין שולחים חמישים חיילים רק כדי לקרוא לנביא. אלא ללכוד ולהרוג מבוקש.

ב. השליחים הראשונים לדרוש בבעל זבוב היו מן הסתם שליחים אישיים ואמינים על המלך. הם ראו את אליהו ויודעים היכן הוא. מדוע לא שלח אותם לקרוא לו? ברור כי המלך כעס וכנראה גם העניש אותם. לפחות הדיחם מתפקידם אם לא יותר מזה. וכתבתי כבר על משמעות הדו-שיח בין המלך למלאכיו.

ג. שר החמישים פונה אל אליהו בפקודה בשם המלך: "המלך דיבר - רדה!" וזו היא הסיטואציה:

שר החמישים כבר עלה אל ראש ההר ("ויעל אליו") עם כל חייליו, ומגיע עד אליו והנה אליהו ישוב שם. החיילים עומדים סביבו, נכונים למלא פקודת המפקד אם אליהו יסרב לבוא עמהם. בפני אליהו אין שום ברירה כעת: לרדת אתו, כפי שהוא דורש, בידיעה שהוא ייאסר ויילקח למות, או להציל את עצמו. כך גם השני. מדברי שר החמישים השני לאליהו ברור כי הוא נחוש למלא שליחותו למרות מה שקרה לראשון, והוא מוסיף: "כה אמר המלך, מהרה רדה!" (סגנון השמור לדבר נבואה "כה אמר ה' ...") כלומר, דבר המלך חשוב יותר ממעשה האלהים, אפילו שירדה אש משמים עדין הללו מבכרים את דבר העבד (המלך) ע"פ רבו.

ד. שר החמישים השלישי "ויעל ויבוא ... ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן... הניגוד ברור: אם כך דיבר זה - ולא נענש, הרי שקודמיו פעלו בעזות ובזדון - ולכן נענשו.

כמה מלים על חומרת החטא של אחזיה:

לא היה כדבר הזה בישראל.

אפילו ירבעם - שנחשב לסמל המלך החוטא, כאשר חלה בנו אביה (מל"א, יד) שלח אל נביא ה', אפילו שידע כי הנביא כועס עליו ונבא עליו קשות, ואמר לאשתו להתחפש. לא עלה על דעתו לשלוח לדרוש בע"ז. כאשר המלך חולה והוא שולח לדרוש בע"ז, הוא לא רק מגדל אותה בעיני העם (הרבה יותר מסתם פולחן ע"ז שהיה בממלכה). שהרי כידוע, גם בתקופות הגרועות ביותר, העם החזיק הע"ז יחד עם עבודת ה',

אבל, שליחת מלאכים לבעל זבוב לא רק מעשה של הכרה בעליונות ע"ז, ח"ו, אלא המעשה כביכול 'מוציא מהמשחק' את ה' !! ותלמד זאת מדבר ה', הלוא כך אמר הנביא: "המבלי אין אלהים בישראל", פירוש: המעשה הזה כמוהו כהכרזה כי אין אלהים בישראל בכלל, הוא מבטל ומאפס ח"ו את נוכחות הקב"ה בישראל.

וזו החומרה של מעשה אחזיה. וזו החומרה של מעשי שרי החמישים.

יש בעיה רצינית שחוזרת על עצמה בטור הזה של תיאור מבזה ולא ראוי של כל גדולי ישראל במילים פשוטות  ,ובכל פרשה זה חוזר על עצמו .כל המאמר הזה הפוך מן האמת ,כל מילה בו היא המצאה .

משה רבנו ידע שהוא עומד להיפטר מן העולם וחושש להוכיח את בני ישראל שבשעה שביקשו מים מן הסלע ומשה הוכיח אותם גזר עליו הקדוש ברוך שלא ייכנס לארץ ישראל.

אמר לו הקדוש ברוך הוא ,לך והוכיחם ואל תחשוש , וזהו הכתוב שאומר  

 אשר צוה השם , בהמשך( פסוק ג).

וכלל אי אפשר להגדיר זאת נאומו של משה כפי שאתם כותבים במאמר זה,

שלא יעלה בדעתכם שתוכחתו של משה נאמרה בלא שנטל רשות מהקדוש ברוך הוא , אלא הקדוש ברוך הוא ציוה לו שיוכיחם, (כאמור בפסוק ג בהמשך).

וזהו שנאמר בסוף מסעי : אלה המצוות והמשפטים,ואחר כך מתחיל אלה הדברים, כדי להודיענו שאותם דברי התוכחות של משה חביבים על הקדוש ברוך הוא כמצות והמשפטים.

ועשה כן משה כדי שיחזרו בתשובה ולא ישובו להכעיס את הקדוש ברוך הוא שעומד הוא להיפטר מו העולם ולא יהיה מי שיתפלל עליהם ויתחנן עליהם

לפני הקדוש ברוך הוא וינקם בם,

ועד טעם שהוכיחם להראות עד עמה רחמן הקדוש ברוך הוא, ואל יעלה בדעתם איך נירש הארץ ולא אי אפשר שלא נהיה בלי חטא ומיד יכעס עלינו הקדוש ברוך הוא וישמידנו.

לפיכך רצה משה להסבירם להמשך דרכם שאחרי שהכעיסו כל כך הרבה פעמים בכל זאת מחל להם ,כיון שמידתו מדת הרחמים.

ומכאן מבינים אנחנו שכוונתו של משה רבנו לתת צידה לעם ישראל לפני שייפטר מן העולם.

ציון במשפט תפדה   בגימטריא   תלמוד ירושלמי

ושביה בצדקה  בגימטריא  תלמוד בבלי

והח"מ מצא שתלמוד ירושלמי הוא גם גימטריא של אלהים הבין דרכה והוא

ידע את מקומה.