תראו כמה פשע יש בארץ ואיזה נוער לא מחונך גדל כאן

הם ילדים שזרמו זורמים וימשיכו לזרום כי אין גבולות בבית .

את המחיר הילדים ישלמו בעתיד  .

ההורים של היום פשוט לא נמצאים בבית. וכשכבר כן הם או מתעלמים מהילדים או צועקים על הילד כשהוא מבקש תשומת לב או שמוסרים את הילדים לסבתא/סבא בכל הזדמנות."הורות זורמת" נשמע יותר יפה מ``לא בא לי לחנך ולשקיע אנרגיה בילד`` !!!

רק כשאני כבר רוויה מהמאבקים על גבולות: על כמה יואכל, ילך לישון לבד, יכין שעורים וכשכל זה לא קורה תך זרימה יוצאת הקריזה ... וכמה ימים יש התנהגות למופת. אח"כ חוזרים לשיגרת הזרימה ... עד לקריזה בהאה.

כי אם לא יציבו גבולות, אז הילד לא ידע איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, ואז יש קושי בדחיית סיפוקים ובעיה כללית בחיים.
החינוך שלי ניתן אישית היה גרוע ביותר לא כי היו חסרים גבולות, אלא כי הייתה אדישות מצד אחד לצרכים שלי ומצד שני הייתה הקפדה רבה על איך אני נראית לעולם, מה שדורש עמידה בסטנדרטים גבוהים בלי לבדוק אם יש לי בכלל את הכלים לזה.
דוגמא - ההורים שלי באו יום אחד מאסיפת הורים כשהייתי בכיתה ב' בערך. הייתי בשירותים. בלי לתת לי לסיים את צרכי הם באו לשירותים ונזפו בי למה אני מתווכחת על המורה. באותו רגע ממש הרגיז אותי שהם לא כיבדו את הפרטיות שלי. זה גם מתבטא בזה שהם לא תמיד דופקים על דלת חדרי לפני שהם נכנסים.
מצד שני, הרבה פעמים אבא לא יודע לאיזה סידורים אני יוצאת למרות שאמרתי לו ולא נראה שזה מעניין אותו איפה אני מסתובבת.
עוד דוגמא בולטת היא בכך ששמעתי כל הילדות לא טוב בגלל דלקות אוזניים (מה שידעו וטיפלו), אבל לא קיבלתי סיוע שמיעתי בכלל - לא מכשירי שמיעה, לא מערכת אף.אם, ונאלצתי רק להסתמך על קריאת שפתיים. כל זה רק כי הם לא חיפשו פיתרון. להגנתם, כשהתעמתתי אחרי שנים איתם בנושא, טענו שהם לא ידעו שיש לי בעית שמיעה. אבל הם ראו אודיוגרמות! מה הם חשבו שליקוי שמיעה מתרפא מעצמו?
לצד זה שיש לי ליקוי שמיעה לא מטופל בילדות הייתי חייבת להשתלב בכיתה רגילה בלי עזרה בכלל, וזה היה מאוד קשה.
גם אף פעם לא לימדו אותי לנהל תקציב בצורה מסודרת וזה משהו שאני לומדת לבד בשנים האחרונות.
ההזנחה הזאת מצד אחד והדרישה מצד שני שאהיה תלמידה טובה, גרמו לי להבין שאני יכולה לסמוך רק על עצמי כדי לשים לב לצרכים שלי וכיום אני מלמדת את עצמי המון כלים שלא ניתנו לי אז, גם כישורים חברתיים, ולא משתפת אותם בכלום, בגלל שעזרה אמיתית כבר למדתי שלא אקבל מהם.

הבעיה היא שאי אפשר ליישם שיטה אחת על כל תינוק ותינוק.
וזו הטעות של כל ה"מומחים" הגדולים לגידול ילדים.
בעוד תינוק אחד זקוק שיהיו לידו וירדימו אותו ולמעשה הישארות הוריו בחדר מרגיעה אותו ומשרה בו ביטחון, תינוק אחר משתולל לחלוטין כשהוריו בחדר, לא מסוגל להירדם ורק כשעוזבים אותו הוא נרגע ונרדם.
אין נכון או לא נכון. יש מה מתאים לכל תינוק.
יש לי שלושה ילדים וכל אחד נרדם אחרת וע"פ מה שהוא זקוק לו.
ומכאן גם ההשלכה לגידול ילדים, בעוד ילד אחד זקוק להצבת גבולות באופן קבוע וסמכותיות , השני צריך "מרחב פעולה וזרימה.
אין חוקים, יש מציאות אחרת לכל ילד וילד.

ההורים שלנו מעולם לא שאלו את עצמם איך מתאים לנו להרדם.

כל הילדים בדור שלי נרדמו בלי טיפוליים אישיים מקדימים.
הלכו לישון פשוט ובלי חכמות בשעה קבועה, כמובן אחרי נשיקה, כמה מילים טובות וכד'.

אני חושב שיצאנו רוב הסביבה שלי ואני, דווקא די בסדר.

כציטוט המאמר מדובר במתכון בזק לגידול ילדים.

אין בדברים שנאמרו שום אפשרות של מרחב פותח בין הורה לילד, אין הכנסת שיקולים המתחשבים במצב הילד ומצב ההורה בנקודות זמן ובמצבים שונים  . הרי ישנם הורים שלעיתים מוצאים את עצמם זורמים ובנקודות זמן מסוימות זה בדיוק מה שילדים צריך ואילו בנקודות אחרות, זה מאוד לא מקדם את הילד.

 

המאמר אינו אינטגרטיבי, והוא מקבע אמיתות בשחור ולבן.  זה בדיוק, תשובת הנגד להורות המתירנית, אולם שתי הגישות, הן שתי נקודות קיצון באותו קו רצף, שמאופיין  בחוסר הסובלנות שלהן למצבים שונים של הילד ושל ההורה.

 כי האמת היא ככל הנראה איפה שהוא באמצע.

הורה שמודע להורותו, שמודע לילדיו, ידע למצוא את שביל הזהב הנכון לו ולילדו, ללא מתכוני קסם וללא עצות אינסטנט.

הורה שמתקשה להבין את ילדו, עקב קשיים שונים הקיימים בו ובילדו , יתקשה לעשות שימוש מושכל במתכון אשר מתחיל להיות מפורט בכתבות אלו.

במקרה כזה עלול להגרם נזק להורות.

 

כל הורה , צריך להיות מודע ברמה מסוימת לקשיים שלו ובמידה ואינו מצליח להעזר בגורמים טיפולים.

שום נוסחת קסם אינה נכונה לכל ההורים ולכל מצבי ההתנהגות של הילדים. יש צורך לשקול כל מקרה ולהנחות לפי הקשיים הספציפיים.

 

 

אני מאוד מסכימה שלהורה הזכות ואחריות גדולה לייצב גבולות אצל ילדים. ילדים הגדלים במסגרת בטוחה, יודע כשהוא בוגר מה מצפים ממנו וקל יותר לקבל החלטות לאיזה כיוון ללכת. מה אסור ומה מותר.

חשבתם פעם על זה שאולי הילדים האלימים והפרועים שאתם כותבים עליהם בתגובות לא סבלו מחוסר גבולות אלא מחוסר התחשבות, מדוגמא אישית רעה ודווקא חוסר התאמה לצרכים שלהם?
לעיתים הורה שחושב עצמו סמכותי בכלל לא רואה את הצרכים של הילד ובעצם מקבל החלטות שרירותיות. לפעמים עודף נוקשות יכולה להיות סוג של אלימות. הילד לוחם על העצמיות שלו והופך להיות מרדן וכועס. דברים שהוא לא יכול להתמודד איתם בבית יוצאים החוצה בדמות של ונדליזם ואלימות והרגל של התנגדות לסמכות מצד אחד ונוקשות כלפי אחרים מצד שני.
תקראו את ״בראשית היה חינוך״ ותקבלו עוד כמה זוויות על הנושא.
גבולות וסמכות זה טוב, הבעיה היא הקו הדק בו הם הופכים לנוקשות וחוסר התחשבות בצרכים. וכן... פחות מידי זרימה עם הצרכים של הילד. 

מי שרוצה להיות הורה טוב חייב:

1. לראות בהורות את התפקיד המשמעותי והחשוב ביותר בחייו, הדורש השקעה יומיומית בלי ויתורים ובלי הנחות ובלי פסק זמן (זה לא אומר לא להשקיע בקריירה, אבל כדבר מישני)

2. להעניק לילד המון המון אהבה הבאה לידי ביטוי- גם במילים של אהבה וגם במגע גופני. ואין לזה גיל, לא אמורים להפסיק לחבק או לנשק מתבגרים- ההיפך הוא הנכון. וגם אם הם מתנגדים למגע או נבוכים מהמילים המחמיאות- חובה להמשיך!

3. הצבת גבולות ברורים, הנאמרים בקול רם ובלי להתבלבל ולגמגם- על מס' דברים שעליהם לא מוותרים בשום פנים!

 

אף פעם לא מאוחר להתחיל והתוצאות לא יאחרו להגיע.

בהצלחה! :)

לא כל רצון של הילד הוא צורך

ישנם מורים שהופכים לחברים של התלמידים במקום למורים
יש כאלה שמתחבקים, מתנשקים,מתחנפים, ומאשרים כל גחמה של התלמיד
איפה הסמכות שלנו????????? מרוב זכויות הילד והתלמיד המורה
עבר לתחתית הרשימה לאסקפה נדרסת.

במקום לבוא ממקום שיפוטי ודכאני, אני דווקא מתחבר להתפרצות הזאת נגד כיוון התנועה ומי אני בכלל שאקבע לו מה הכיוון הזה. 

במקרה כזה הורה חכם נסוג ונותן מרחב, ומנסה לנהל דיאלוג בונה מעל אי תנועה באמצעות מגאפון מוחלש לטון אמפאתי. במקרה של מפגש בין הילד לרכב משפחתי או קו 5 , אני מקבל את הנטייה הזאת שלו להתנגש עם מסגרות ואת זכותו להתנהל מולן במסלול משלו.

כי אם לא נבין אותם ולא נזרום איתם, איך נשמור עליהם?

וטימטמו להם את השכל הישר. שנים על גבי שנים כל היועצים העמיסו תיאוריות כאלו ואחרות, כאשר מי שלא מתיישר לפיהן כביכול הורה בחסר ולאחר שהמצב מתדרדר מביאים תיאוריה חדשה, כמובן מבלי לשכוח להאשים את ההורים במשהו. תנוחו ותניחו לנו.

הילד לא "יודע" שום דבר כי הוא תינוק.
בתור תינוק יש לו צרכים שהוא מנסה לענות עליהם בצורה אינסטינקטיבית.

אחד מהצרכים שלו זה להרדם ליד מישהו. זה לא מניפולציה, הוא לא מודע לזה בכלל. זה פשוט אינסטינקט.

גם לנו בתור מבוגרים יש את האינסטינקט הזה, ובגלל זה רוב האנשים ישנים במיטה זוגית.

מי שזזה לא מתאים לו, יכול לאמן את הילד שלו לישון לבד. רק שתבינו שאתם עושים את לתועלתכם האישית בלבד ולא לטובת הילד.

רמת אביב ג וכו .. חבורת מפונקים שחושבים שמגיע להם הכל אבל בפועל הם האפסים הכי גדולים ב - ה האפסות . וכך גם ילדיהם זבי החוטם ...עצוב אבל עובדה !

סטרובינסקי מלייף סנטר  בהמלצת חברה  לא האמנתי שזה יעזור ואחרי שיחה אחת איתה נרשמתי לסדנה ומאז אין לי מילים לתאר את השינוי לטובה השקט בבית הנועם והרוגע גם של הילדים ובעיקר שלי...

אם הוא עייף הוא שם ראש על הכרית ונרדם, ואם הוא לא עייף?? אז מה אתם יושבים ומלטפים וסופרים את הדקות שירדם כבר??

שיהיה ער, ויסתובב או יזחל עם הפיג'מה עד שתבוא לו השינה והוא מעצמו ילך לישון.

השיטה הזאת של -להחזיק על הידיים, לנענע עגלה לשכב איתם במיטה, הכל קשקוש. ילד צריך המון תשומת לב חום ואהבה ופינוק, אבל לא 'הרדמה'!!!!!!!!!!

ברגע שתלטפו אותם ותתפנקו איתם על הספה ולא במיטה, לא יחסך מהם שום צורך רגשי, ושינה זה שינה...לבד.

 

 

הבנות שלך כל החיים יזכרו שהבית היה מבולגן ולא היה להם מקום לשים רגל, ולמצוא מחברת.

צריך בית מסודר פרפקט, כל ערב וכל בוקר.

אבל כן צריך להקשיב לילד ולהרפות כשהוא באמצע ענין אחר.

לא להכריח ולא לנאום נאומים כשהם עסוקים בתחביבים של עצמם, גם לעצמנו אנחנו עושים הנחות כשאנחנו באמצע משהו מרתק..

למשל, הבת שלי חזרה מיום שלם בפארק מים, חשבתי שאני קורעת אותה מכעס, היא נשרפה בפנים מהשמש, פשוט חזרה צלויה, במקום לשים קרם שיזוף.

לא אכלה כלום... ועוד כמה דברים שהיו שווים סדרה ארוכה של חינוך בשבילה.

אבל במקרה כזה, ס-ת-מ-תי.. והקשבתי לחוויות שלה.

 

ראשית, אינני מתיימר לומר שאני / אנו משפחה מושלמת אולם אני יכול לומר בפה מלא שאנו לומדים וקשובים ולא פחות חשוב בוחנים את דרכנו מעת לעת בכדי לוודא כי אנו אכן עושים את הדבר הנכון עבור עתיד המשפחה.
אני אב לילדה מקסימה בת שלוש שנים וחודשיים, אשתמש בדוגמא אחת שנוגעת כמעט לכולנו רק בכדי להעביר את המסר...
מאז שאני ורעייתי החלטנו כי איננו נשארים עם הילדה בחדרה עד שתירדם ואף מרגילים אותה לחיות בבית "חי" משמע, כשמגיע הזמן לישון אנו משכיבים אותה במיטה ומשאירים את דלת חדרה פתוחה על מנת שמחד תשמע אותנו ותרגיש את נוכחותנו (את לא לבד) ומאידך שתדע שבבית יש חיים ותפקידים ואנו לא עוצרים את חיינו כשהיא נרדמת... תודה לאל אנו יכולים להשכיב אותה לישון היישר משולחן ארוחת הערב בעודנו חוזרים אל אורחינו וממשיכים לשוחח ולחוק תוך כדי שהיא נרדמת! נשמע כייפי ומיוחד - וזה אכן כך!! אולם זה דורש דבקות במטרה ויצירת הרגלים!! הדבר הקל ביותר הוא לוותר לילד אולם זוהי רק נוחות זמנית שעולה ביוקר עם הזמן שחולף.
הצבת גבולות הינה חיונית אולם חשוב שתבוצע לאחר מחשבה מעמיקה ומשותפת ויצירת כללי מסגרת משפחתיים ובניית לאורך זמן.
זכרו שהויתור של היום הוא הפשרה של מחר והיא... החרטה בעתיד.
העניקו להם אהבה אינסופית והקפידו להזכיר להם את מקומם ומעמדם אחרת הם יפגעו גם באחרים מתוך הידיעה שהכל מותר לי...
חשבו על כך שלכל פעולה מורכבת שאנו עושים בחיינו אנו צריכים הכשרה, מבחנים והסמכות ואילו בעולם המודרני להיות הורה זוהי בחירה כל כך קלה עם אחריות אדירה כלפי צאצאינו וכלפי הסביבה...

חברים והורים יקרים

 

לכולנו אותה בעיה שאנוו מתמודדים איתה

אני ניסיתי סדנא להורים בהדרכת מנחה בשם שלומית

יצאנו משם איך אני אגיד לכם לעולם אחר.

הסדנא פותחת ראיית עולם חדשה

אך למעשה פשוטה במחשבה שלה ,ההפנמה של מה שנשמע והיישום בשטח נותנים תוצאות מדהימות בכל התחומים עם הילדים כדאי לנסות

הנה האימייל של המנחה ( אני עושה לה יחסי ציבור כי כדאי)

תנסו ולא תתאכזבו

shlomit_800@walla.com

 

בהצלחה.

יש לנו בת (יחידה לצערנו ) בת 3 שלאחרונה החלה בהתפרצויות זעם. נהגתי לחשוב שהיא ילדה שמוקפת בחום ואהבה אבל יודעת שיש גם גבולות, אבל לפי המציאות זה כנראה לא נכון. הגענו למצב שאם היא לא מקבלת את מבוקשה היא צועקת, זורקת חפצים, משתוללת, מכה ובקיצור הופכת את הבית. היא באופן עקרוני לא מקבלת את מבוקשה כאשר מתנהגת כך, אבל זה לא גורם לה למתן, אפילו להיפך. לאחר "סשן" כזה הקפדתי לחבק אותה, להסביר לה בנועם איזה גבול עברה, והיא מצידה "הבטיחה" לא לחזור על כך.

השאלה שלי: אילו כלים יש לנו? ניסינו לשלוח לחדר, לשלוח מוקדם למיטה, אין טלויזיה לפני השינה, אין סיפור לפני השינה... לחילופין חיזוקים חיוביים כשמתנהגת בצורה נעימה. לא מפסיקה!

אשמח לשמוע רעיונות והצעות, תודה רבה

מי שמכה ילדים עובר על החוק.

מי שמכה הוא אדם חלש

בתור נער בן 18, בדיוק על הסף של הפיכה לאדם מבוגר, לא כהורה ולא כפסאודו-פסיכולוג, אני מסוגל להגיד מבלי לחשוב פעמיים - צורת החינוך ה"זורמת" עשתה עמי חסד ובנתה ממני אדם שמרוצה מעצמו בסך הכול, מציב לעצמו גבולות, אוהב את האנשים הקרובים אליו, מממש את עצמו ויותר מהכול - אדם שמסוגל להגיד כי יחנך את ילדיו בעתיד, בדיוק בצורה שבה חינכו אותו.
ראיתי באחת התגובות הראשונות מישהו שחונך גם כמוני, וחושב על הדרך הזאת רק דברים טובים, אבל ישר פסלו אותו בטענה של "יופי לך, אבל לא כולם טובים כמוך אז מה לעשות" ותירצו תחת "אין לו מושג מי אתה ובאיזה סביבה גדלת" - אז אני גדלתי לא בתור בן יחיד, לא בתור בכור, גדלתי בבאר-שבע שזה ממש לא עיר מלאה במותרויות, נפשות חופשיות ובורגנים, ובטח לא שורה על העיר אווירה של חינוך דמוקרטי - אף על פי כן, גדלתי להיות אותו נער אינטלגנטי, מודע, חברתי, ומאושר שאני היום. אני בטוח בכמיליון אחוז, שאם היו מחנכים אותי בחינוך נוקשה, לא סבלני, לא סובלני, היררכי בצורה מדכאת, והורות מסרסת פשוט (נראה לי כמו התיאור המושלם), הייתי יוצא אדם פסיבי, מדוכא, משועמם, לא סקרן כי ההורים נטלו ממני כל רצון להיות סקרן עם הצבת הגבולות הזו, ופשוט הייתי יוצא ילד מטומטם כמו רוב הדור הדפוק שלי.
כשנושא השיחה ביני ובין חבריי הופך לחינוך, אני נוכח לגלות כל פעם מחדש שדווקא אני, שחונך ביד רכה ומבינה, אני שקיבל יחס של אדם מבוגר כבר מגיל 13 פחות או יותר, ושדיברו איתו מאז בגובה העיניים - התאמתי את עצמי כך ליחס, ולגובה העיניים של הוריי. לא הם "ירדו לרמה" שלי, אלא אני שאפתי כל הזמן לעלות ולהגיע לשלהם.

אסכם בכך שאומר פשוט, שאני מסוגל להבין מאיפה נובעת הדעה המרדנית-לא-מרדנית שלך, אבל דווקא בתור פסיכולוגית שאני מניח בעלת ניסיון וידע רב, תביני שאי אפשר למדוד דג לפי יכולתו לטפס על עץ - ואי אפשר לצפות שכל הילדים יחונכו באותה הצורה. לכל ילד צריכה להתפתח דינמיקה שונה עם הוריו, שהם יחטיבו כמובן מתוך האינטרס של טובת הילד, וזוהי הדרך היחידה הנכונה באמת לגדל את הילד.