אבדתי את בני  . האבל היה כבד מאד.אני גרה בעיירה.מנהגי השבעה הצבועים היו מוכרים לי . המבוכה והשטויות והשאלות כדי "להתגבר" על השקט המעיק. רוב המבקרים באים כדי לסמן v . כל מי שאי פעם הכיר אותך מגיע. לא נעים להם להיתקל בכם ברחוב אם לא קיימו את "חובתם". אלי לשבעה לא הגיעו מלבד בני משפחה בהוראה חד משמעית שלי. זו הייתה אחת ההחלטות הכי חכמות שלי. הרי אחרי השבעה 99% מהאנשים ש"נחמו" אתכם נעלמים לגמרי מחייכם.מה גם שאיש לא מתחשב באבלים כשמדובר בטרגדיה ואין  את השקט והמרחב שהמשפחה זקוקה לה. בנוסף ,אנשים דתיים משתלטים על המשפחה בהוראות שבכלל לא מתאימות לתפיסת עולמם. כתבה מעולה.

הובאו כאן מספר דברים נכונים, אבל יש להוסיף!* אל תביאו עוגת הבית, אבל אנטריקוט כן.* תבדקו מה האבלים עוד לא אכלו, אצלנו כל השבוע רצו לגוון לנו אז כולם הביאו סלמון להטיותיו.* תצחקו, זה עוזר לכם ועוזר לאבל.* לפני שאתם צוחקים, תבדקו שהאבל באותו ראש שלכם. ובעיקר שלא תדעו עוד צער. 

ולרכל ולראות איך נראה בעלך ואיך נראית אשתך ואיך נראה אחיך, בקיצור, מציצנות גרידא ואחרי זה מרכלים במקום העבודה" כשאנחנו באנו לנחם אף אחד לא היה" אובלוויה בקושי היו אנשים" או אשתו נראית ממש טוב, בטח תמצא מהר מישהו...אנשים לא ממש אכפת להם מגיעים מתוך מבוכה ופולטים שטויות שממש קשה לשמוע..ואנחנו ה"אבלים" מתנהגים ברגעים קדושים אלו..כפי שמצופה מאיתנו, שניהיה עצובים ובוכיים ומדוכאים ויתנו לנו עצות מפגרות שבטוח אנחנו יודעים לבד. ואולי בכינו כבר שנתיים קודים , אולי התחלנו להתאבל מזמן... הכל צביעות ומנהגים מהעיירה של פעם ואני לא נכנעתי לתכתיב הדבילי. תודה לי

הנפטר מת מוות יחסית פתאומי, אמנם היה חולה, אך מת לבסוף ממשהו אחר בכלל. האיש היה חילוני גמור, איש חכם ונעים שיחה.
אשתו באה ממשפחה מסורתית כולל אח שחזר בתשובה.
באתי לשבעה - חשכו עיניי.
הפרידו נשים וגברים, ובלי בושה סילקו אותי מהספות הנוחות עליהן השתלטו הגברים, אל עבר כיסאות הפלסטיק הפחות נוחים, עזרת הנשים.
האח החרדי, חפר לכולם בראש. חפר חפר חפר.
דברי תורה ותפילות בלי סוף.
בואו נגיד שהמת בטוח התהפך בקברו לנוכח ה"החגיגה" שארגנה לו אשתו.
אם היה יודע מה קרה בשבעה שלו, היה בטוח רותח מזעם על הכפייה הדתית, והזלזול בנשים ובאורחים.
רק בשמחות.

כשסבתי שלי נפטרה, ראיתי לנכון לבשל ולהביא אוכל לאבלים, כי אצלנו אסור לאבלים לבשל בעצמם
אבל.....
פתאום ראיתי שבני דודים שלי הגיעו יחד עם ילדיהם וטרפו את רוב האוכל, כאילו באו למסעדה, נכנסו למטבח שאלו מה יש לאכול ואכלו מכל הבא ליד, בלי להתחשב בכך שזה אוכל שנועד לאבלים
לא ידעתי מה לומר להם
לא יכולתי לומר להם אל תאכלו, כי אולי האבלים היו נעלבים מזה
מה גם, שהאבלים בעצמם אמרו להם יש אוכל לכו תאכלו .... אבל אולי הם אמרו להם את זה מתוך נימוס.

ניסיתי לרמוז להם, שעפ"י המנהגים שלנו צריך לבשל לאבלים ולהביא להם אוכל וכדאי שגם הם יתנו יד בעניין, אבל בתכלס הם לא הביאו כלום ורק באו לאכול, כאילו זאת מסיבה
אח"כ הם הלכו לקניות
ותבינו, הסבתא הזאת גידלה אותם כשהם היו ילדים, איתי לעומת זאת היה לה פחות קשר והיא לא גידלה אותנו וזה אבסורד שדווקא את הנכדים שהיא גידלה, הם אפילו לא טרחו להגיע כמעט לשבעה ובימים שהגיעו טרפו כמו חזירים כאילו זאת מסיבה

פשוט נעלבתי בשביל סבתא שלי ונעלבתי בשביל האבלים
מה שמפליא אותי שגם לאחר השבעה האבלים לא אמרו להם כלום, על זה שהם לא באו כל יום בשבעה , אבל כשדיברתי עם האבלים על הנושא הם אמרו שהם מאוד התאכזבו מהם ומאוד נפגעו מהעניין וציפו ליחס אחר מהם

נדהמתי לגלות שדווקא אנשים רחוקים יותר וכמעט זרים נתנו יותר יד והיו יותר אמפטיים לילדיים מאשר הנכדים האלה שהסבתא גידלה אותם במו ידיה.

עצוב מאוד
מה אתם הייתם אומרים לבני דודים כאלה ?

הרי, איך אפשר בכלל? מה זה נועד לומר בעצם לכל הרוחות? הכי טוב זה להיכנס, ללחוץ את שתי הידיים יחד (לא להתחבק-להסתחבק ולטפחו על השכם... זה מנהג חילוני מטומטם!! מה, זכינו בלוטו?!)... ולשתוק. כן, לשתוק.

צביקה ,
הכתבה שכתבת מבזה את כעצמה ובמיוחד אותך כאדם. ההיגיון פשוט- שנינו מאמינים שאתה עוסק בדיני אבלות- נכון? שנינו יודעים כי המקור מצוי בהלכה היהודית מזה דורי דורות. אם-כן, אם הצלחנו להסכים שזה לכל הפחות ''עניין יהודי'' מדוע אינך מביא את המקורות בעניין הזה? אולי תנסה להבין מה ''מסתתר'' מאחורי הרעיון ש95% מעמ"י מקיים? אתה הודת בעצמך שאתה אדם חילוני גמור שאינו מאמין בקיום מצוות או בקיום אלוהה כל שהוא. אם-כן, כיצד אתה- אפיקורס גמור לטענתך- יכול לנתח או לכל הפחות יכול להביא עמדה מסוגננת ובעלת ''אינפורמציה'' לכאורה, אם אינך מכיר את המקורות התלמודיים לכך?

צא ולמד ולאחר-מכן תקשקש בYnet. אני מאמין שהרבה מגיבים יסכימו לדעתי.

בברכה ושלא נדע עוד צער

הייתי כל יום בשבעה (א. כי אני עוסקת במקצוע חופשי ויכולתי ו-ב. כי המשפחה הייתה הלומת צער ולא רצתה/יכלה לקבל את פני ההמונים שבאו לנחם וחיזק אותם שהייתה שם מישהי באופן רציף לנהל את ה"הצגה")
כיום, כמה שנים אחרי, דוד שלי סיפר לי שזה ששטפתי את הבית וניקיתי את האסלות כל יום אחרי שכולם הלכו כדי לשטוף את ה"תחנה מרכזית" שהבית נהיה בסוף כל יום היה המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לו ושדודה שלי הייתה גאה בי.
יושבת ודומעת. לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו.
הייתי בכ"כ הרבה לוויות בחיי ואני זוכרת רק את הראשונה שהלכתי אליה (בטיפשותי חשבתי שזה הופך אותי ל"גדולה") ואת זו של הדודה הגדולה שלי.