איך לשבת בעשרה צעדים פשוטים

מישהו אמר ''הרב קליין הגיע''. אחד המנחמים קם מיד על רגליו ופינה את כיסא הפלסטיק הלבן לכבודו של האורח הנכבד. קליין, הרב של בית הכנסת שבו התפלל אבי רוב שנות חייו, התיישב באנחה של קשישים מול אחותי ומולי, ישובים במרחק מה זו מזה בשני צידי הספה הנמוכה. ''אבא שלכם'', הוא אמר, עיניו עצומות מעט ופלג גופו העליון מתנדנד קלות כבתפילת שמונה עשרה, ''אבא שלכם היה צדיק גדול''.

בסלון הדירה הקטנה של הורי ישבו בשתיקה כמה מנחמים במין חצי מעגל של כיסאות פלסטיק שבעלה של אחותי ליקט מדירות השכנים, והרב המשיך: ''חבל על דאבדין ולא משתכחין. באמת, איש יקר, צנוע, אוהב את הבריות, איש משפחה למופת שגידל בת ובן לתורה ומצוות ומעשים טובים''. המנחמים הקשישים, מתפללי בית הכנסת, הנידו בראשם בהסכמה.

אני, שהתקשיתי לזהות באיש שהיה אבי את התכונות הנעלות האלה, נתקפתי במין דחף ילדותי מבהיל לפרוץ בצחוק. הבנתי פתאום שהמוות, האירוע המשמעותי ביותר בחיי אדם מלבד לידתו, גם הוא כרוך בהעמדת פנים. ואתם יודעים מה, בניגוד לחיים עצמם - שיש בהם זיוף והעמדת פנים הכרחית אבל מעוררת אי נוחות באהבה, במשפחה ובעבודה - הנה בשבעה העמדת הפנים היא הדבר עצמו. הצגה שבה לוקחים חלק האבלים והקהל המעודד כאחד.

השבעה, המצאה יהודית מקורית, דואגת לכך שלא תישארו לבד אפילו לרגע. בניגוד לברית, שנחשבת לטקס ברברי אבל גם חילונים גמורים משתתפים בה, כי זה לא יעשה טוב לילד אם החברים במקלחת של סיירת גולני יראו לו את העורלה, השבעה נתפסת כמנהג גאוני שיש בו הבנה עמוקה בנבכי הנפש. הרי 2,000 שנה לפני פרויד היא כבר הבינה את שלבי האבל הקלאסיים. הכחשה, כעס והשלמה דחוסים בשבוע אחד בנוכחות קהל צופים אוהד. אחרי שבעה ימים (מפנקים למדי, יש להודות: מתי כבר יזדמן לכם עוד שבוע בטלה נטול משימות ודאגות שבו אתם אמורים רק לאכול טוב, לנוח ולארח בלי לקום אפילו מהספה), הכל נגמר. מספיק עם הבכיינות. הגיע הזמן לחזור לעבודה.

בכל סקר שבודק את עמדות הציבור היהודי בישראל כלפי מנהגי הקבורה והאבלות עולה שכ-95% מעוניינים לקיים הלכה למעשה את טקס ההלוויה והשבעה על פי המסורת הדתית-אורתודוכסית. כלומר גם אם אתם חילונים, בני מעמד הביניים, מצביעי יש עתיד וזוללי פירות ים, יש להניח שתשבו שבעה על הוריכם או על סבתא וסבא שלכם שהלכו לעולמם בשיבה טובה, או שתבואו לנחם אבלים על פי ההלכה בדיוק כמו החרדים האלה שאתם אוהבים לשנוא.

אתם תעשו את זה בהתמסרות מלאה כמוני, אדם חסר כל אמונה ואלוהים, ללא שום כפייה דתית. תיתנו למישהו מהחברה קדישא לקרוע את צווארון חולצתכם (המהדרים גם לא יחליפו אותה כל השבוע), תשברו את השיניים עם המילים הארמיות האלה של קדיש יתום, ותנו לעשרות אורחים, חלקם זרים גמורים, להיכנס אליכם הביתה בלי להודיע מראש ואפילו בלי לדפוק בדלת. וגם, לא נעים להודות, תיהנו מלהיות שחקנים ראשיים בהצגה מבוימת היטב שנמשכת שבעה ימים רצופים.

האורחים שמגיעים לנחם נחלקים לשני סוגים. דתיים (או מסורתיים, או דתיים לשעבר) נכנסים לדירת האבל ומיד מרגישים בבית. הם הרי מכירים את כללי המשחק. חילונים לעומתם נכנסים במבוכה גדולה כאילו נחתו במאדים. הם לא מכירים את כללי ההתנהגות - מה מותר, מה אסור, איפה מתיישבים, אם מותר לתת לאבלים צ'פחה של עידוד או סתם חיבוק קטן, ואם חייבים גם למלמל את המשפט הזה שדתיים אומרים בצאתם, "המקום ינחם אתכם בשאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד''.

אם אתם מחפשים את מנהגי האבלות ההלכתיים, נסו בוויקיפדיה. אם אתם סתם רוצים להרגיש בבית, ולא כאילו נכנסתם לפגישה של מועדון סגור, הנה הכללים הנכונים. המדריך ליושב, אם תרצו.

1) מה אומרים

מקובל לומר בשבעה כמה משפטים של השתתפות בצער, וחשוב שנקודת המוצא שלכם תהיה גישה חיובית. הנה משפטים לדוגמה: אם המנוח היה חולה בסרטן תקופה ארוכה, אפשר לומר בהבעה מיוסרת ש"עכשיו הוא כבר לא סובל''. אם מת מדום לב פתאומי - ''איזה יופי שהוא מת מיתת נשיקה''.

משפט שתמיד מתקבל יפה הוא ''אימא זה אימא'' (גם אבא זה אבא הולך טוב). נכון, היא הייתה בת 90 ועם אלצהיימר וגם לפני שהשתבשה דעתה הייתה בלתי נסבלת, אבל אימא זה אימא.

2) מה לא אומרים

כמו בכל מפגש חברתי, תמיד יהיה בחצי המעגל מישהו שכבר יעשה את העבודה וישאל את השאלות הצפויות על איך בדיוק המנוח עשה את זה, איך היו הרופאים ומה הוא אמר בשנייה האחרונה. הסבלנות שמגלים אבלים כלפי השאלות החוזרות האלה דומה להפליא לסבלנות לשאלות שלאחר לידת התינוק: כמה הוא שוקל? כמה שעות צירים? יש צהבת?

אפרופו הסעיף הקודם, זכרו: אף אחד לא מתעניין היום בדעתכם הכנה על מגרעותיו הידועות של המנוח, וזה לא ממש הרגע המתאים לגלות את סודותיו האפלים. אפילו אם ממש בא לכם לתקוע איזו סיכה קטנה בבלון העמדת הפנים.

3) הקטע עם האוכל

זה עניין שראוי להתכונן אליו נפשית: דודות טובות או שכנות מסורות יתחבו לפרצופכם צלחות עמוסות רוגלך ובורקס. משום מה, מאכלים נוטפי שומן נתפסים כאוכל מנחם. בשכונות יוקרה הבינו שיש מקום לשינוי גסטרונומי בשבעה. שם כבר תוכלו לראות שף ידוע עטור מצנפת מריץ צי של מלצרים במדי קייטרינג יוקרתי בין האבלים.

עכשיו, האם להביא לאבלים משהו לאכול? כשקמנו אחותי ואני מהשבעה גילינו שנשארנו עם סטוק של 40 עוגות הבית של עלית שהביאו המנחמים. עוגות הבית של עלית לא מגיעות לאף אחד, בטח לא ליתומים ואלמנות. אז לא, לא צריך. תשאירו את עניין האוכל לבני המשפחה.

4) מראה עיניים

תמונות משפחתיות של אחרים הן עניין משעמם מאין כמוהו, ובכל זאת יהיה יפה מצידכם להתפעל בקול רם מתמונות המנוח מימי התיכון והצבא באלבומים שאיש לא פתח כבר שנים. בינינו, זאת גם דרך יעילה להעביר את הזמן.

5) משמע אוזניים

קדימה, לכבות טלפונים. למרות הפיתוי שכולם ישמעו את השיחה החשובה שלכם, כפי שאתם נוהגים במסעדות, ברכבות ובכל מקום ציבורי - זכרו שכאן אתם בכל זאת לא הדמות הראשית בהצגה.

6) הסוגיה הרגישה של המטפלת הפיליפינית

האישה השקופה שממררת בבכי בפינת הסלון, הרחק ממעגל כיסאות הפלסטיק הלבנים, היא אולי האדם העצוב ביותר בשבעה. והיא לבד. יהיה נחמד אם תנחמו גם אותה.

7) איזה יום

כדי שלא תמצאו את עצמכם מגיעים לשבעה יום אחרי, בדיוק כשהפיליפינית מחזירה את הכיסאות לשכנים, והיתומים החדשים כבר חזרו לעבודה, החישוב הוא כזה: מהלוויה סופרים שבעה ימים, אלא שהיום השביעי כבר לא רלוונטי. לוויה ביום שלישי - אפשר לנחם עד יום א' כולל. לא מסתדר לכם לבוא? אפשר לשלוח מברק. יש נוסח קבוע כזה בדואר ישראל, כמו מברקים לחתונה או בר מצווה, אבל זה כבר מיושן. אפשר גם לשלוח מייל או להצטרף למשפטי הנחמה בעמוד הפייסבוק של המנוח. יש דבר כזה.

8) מה השעה

אם אתם מגיעים לשבעה, ולא כי ליבכם יוצא אל האבל ואתם קרועים מצער ויגון אלא כי אתם חייבים, עדיף שתגיעו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אלה השעות העמוסות ביותר בשבעה. אורחים אחרים כבר ידברו עם האבלים ואתם תוכלו להסתפק בדפדוף באלבומים. אם תגיעו בבוקר, יש סיכוי רב שתמצאו את עצמכם לבד עם האבל. אתם מכירים את ההרגשה של להיכנס למעלית עם מישהו זר? ככה זה בשעות הבוקר בשבעה, רק שבמעלית זה נגמר הרבה יותר מהר.

יש סיכון מסוים גם בביקור בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אז מתארגנת בדרך כלל תפילת מנחה ואחריה מעריב, ויש סיכוי גדול שגברים יתבקשו להשלים מניין. אם כבר נפלתם, אל תעשו מזה עניין; מישהו כבר ימצא כיפה מקומטת ויתקע על ראשכם, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה למלמל אמן עם כולם.

9) מתי ללכת

בכל מקרה אל תשהו בבית האבל יותר מחצי שעה, ואם כבר יזדמן לכם לשבת בצמוד לאבל במסגרת הכיסאות המוזיקליים הנהוגים בשבעה, דברו איתו גג עשר דקות. יש גבול גם לכוח הסבל שלו. הרי בעוד כמה דקות הוא יחזור על השיחה הזאת כמעט באותן מילים עם האורח הבא.

10) איך ללכת

הגיע הזמן להיפרד מהאבלים. הסיכוי שתצליחו להוציא מהפה את המשפט ''ולא תוסיפו לדאבה עוד'' בלי להרגיש מגוחכים הוא קלוש. גם התרגום לעברית מדוברת, ''שלא תדעו צער'', הוא כמובן הבטחת שווא. בתור אבל בעל ניסיון אני יכול להציע לכם תחליף שתמיד עובד, ולא רק בענייני מוות: חיוך קטן של השתתפות בצער, בלי מילים מיותרות. לא צריך יותר.