אתה לא אשם במהומה - פשוט סיפור עצוב . כל הכבוד על התיקון שאתה עושה דרך ילדיך .

עברתי מכות והשפלות. הייתי עדה לריבים אין סופיים ומכות בין הורים. אותי הפסיקו להכות בסביבות גיל 15 כשכבר הייתי מספיק בוגרת כדי לא לתת לזה להימשך יותר, אבל ההפשלות וההקטנות המשיכו עוד שנים רבות עד שעזרתי אומץ ועברתי לגור לבד.
כיום, אני בת 39 ללא חברים ומשפחה משלי, עם פחד חברתי, חוסר ביטחון וערך עצמי אפסי.
שורדת בקושי.

בן 40 היום ולא מצליח לסלוח להורים על האלימות וההשפלה, הזכרונות חוזרים ביתר שאת כשיש לך ילדים, לא ברור איך הרשו לעצמם להתנהג בצורה כזאת.

ויגוללו סיפור של Good Will Hunting, ופשוט יורידו מהערך של השלושה האלה, שהם לא ילדים מוכים אלא ילדים שהתעללו בהם לחלוטין.

לחנך במכה קטנה ילד שכמעט כורת לעצמו אצבע, זו לא בושה.

הבושה היא להכות ילדים סתם, להגיד להם שהם אפסים ושדבר לא ייצא מהם.

וזה עוד מעבר לשאלת החשיפה שלהם שמשפיעה על כל המעגלך שלהם כולל ילדיהם.

אני בחרתי להיות אבא אחר מהאבא שהיה לי. תמיד נמצא החשש שזה חלחל בי והפחד לא מרפא לעולם

בחיים לא הרמתי יד על ילדיי, תחושת ההשפלה וחוסר האונים צרובה בי.

כיום אני בת 23, התעללו בי מגיל 3 אבא אמא ואחי חולה הנפש. מכות רצח והתעללות נפשית.. רצחו את הנפש האומללה שלי... ברחתי לפני כשנתיים והיום אני מנסה לשקם את עצמי מהתופת שעברתי. אני סובלת מפוסט טראומה ומנדודי שינה חמורים. יכולה להגיע ל4 ימים רצופים בהם אני לא נרדמת.. ייקח לי עוד המון שנים להתגבר על כך.. אם בכלל

יש לי ילד בן שנה ואני לא מבין איך זה יכול להיות. אני הולך לפעוטון ומשחק שם כל בוקר איזה חצי שעה עם ילדים של אנשים אחרים, מחבק ומנשק אותם. לא מבין איך אפשר לעשות את זה לילד שלך. פשוט קורע את הלב. היו לי צמרמורות כשקראתי את זה.

2 הפחדים הגדולים בחיי: הרמת סכין עליי בגיל 11.חשבתי שאני הולך למות. והשני בעזה בשכונת סגעייה באינתיפדה הראשונה.
בגיל מאוחר התעקשתי לברר מול אנשי מקצוע.
מסתבר שהיא ואחותי לוקות בהפרעת אישיות גבולית.
אסור לדעתי לאנשים מסוגם להיות הורים.
הנושאים הללו עדיין לא מטופלים כראוי בחברה המודרנית לצערי.

גם אני גדלתי בבית. עם אבא חולה נפש ואמא כנועה שהתעלל בכולנו עד שלמדתי להחזיר ולא לפחד.... שקמתי את עצמי אבל המחיר ענ ק וכבד מאד

לזכור לכאוב להתנתק ולהרגיש שאי אפשר להמשיך... ילדות מוכה.

כן, זה מאוד קשה להיות ילד שמפחד מהוריו. אין לך על מי לסמוך. לעיתים רחוקות אתה מוצא אוזן קשבת. אך בבית קר ומנוכר. ההורים בשל תסכולם עטים עליך ואתה לא מבין על מה ברוב המקרים. אתה מתבלבל ולא מבין איך זה שאתה אוהב את הוריך וגם שונא. אחר כך אתה מתבלבל ככה בשיפוט היחסים בהם אתה נמצא: לא מצליח לדעת אם אוהב או לא. אל תסמכו על עצמכם, תבקשו מעצמכם להתגבר, והעצמי הפנימי ימצא לכם דרך. מאחלת לכולכם אהבה וקבלה עצמית ולזולת.

אחת הבעיות הגדולות של הורים היא אכזבה ויאוש מילדיהם וכתוצאה מכך נסיון ל״חשל״ אותם על ידי השפלה ובוז. זה עושה בדיוק את האפקט ההפוך , כדי להעצים ילד אסור להשפיל אותו בחיים. ועוד דבר- ילדים זוכרים - הכל!!! סטירה אחת והם לא ישכחו אותה לכל החיים!!! הורים יש לכם תפקיד הכי משמעותי בעיצובם של הילדים, אתם אחראים לביטחון העצמי שלהם ומעל לכל לשלמות גופם

חפשו את המונח toxic parents בגוגל. תופתעו ממה שתמצאו.
זהו נושא שרק עכשיו מתחיל לצוף, פעם התייחסו להורים שמתעללים וורבאלית או פיזית כדבר שבשגרה, כי "להם היה מותר".
אני בעצמי בן לאמא מרעילה, שעד עכשיו אוסף את השברים.
אפשר לטפל בעצמך עם תמיכה מקצועית מפסיכולוג, ואפשר ואפילו רצוי להתנתק מהורה שכזה. אתם אחראים לאושר של עצמכם, ולא לאושר של אחרים.

לעומת מה שאני קורא כאן זה אולי יראה כבדיחה אבל המכות שחטפתי מהחגורה בילדותי זכורות לי עד היום. 24

מהיום שעמדתי על דעתי ידעתי שאחי, שהיה גדול ממני ב-5 וחצי שנים, היה המועדף על הורי. לא עודדו אותי בלימודים, תמיד הצדיקו את המורים, לא ציפו ממני לכלום. אמרו "תהי פקידה באיזה מקום, תתחתני עם בחור טוב שיש לו עבודה עם קביעות". בכל זאת הגעתי לאוניברסיטה- וגם שם הייתי כאילו לבד בחזית, בלי עצה, עם תמיכה כלכלית אבל בלי עידוד. ובילדות כששני חברים של אחי חשפו עצמם בפני, הייתי בת 7, אבא שלי קרא לאחד מהם והעמיד אותו ליד הקיר ונזף בו. זהו. לא דברו על זה מעולם. אז לא צריך מכות פיזיות, אפשר לשבור אותך גם עם מכות נפשיות

בן 60 עם חוויות ילדות של מכות באמצעות חפצים שונים,ובעונשים שונים ומשונים.כיצד עושים זאת?

אני זוכרת את ההשפלה והכעס אני ממש זוכרת את עצמי נעמדת ואומרת לאבא שלי תרביץ תרביץ כמה שאתה רוצה זה לא כואב לי .נעמדתי בהתרסה . ארוחות שישי היו סיוט , אימא שלי נהגה להגן עלינו בגופה לא פעם ואני כל כך כעסתי ש"בטעות " חטפה גם היא מכה.
היום אבי מבוגר ואני מפויסת כלפיו . ניצול שואה . לא אשכח את היום בו אחי תפס בידו כשפרץ בניהם ויכוח ואחי היה כבר גבר עצמאי ואמר לו לא עוד לא תרים עליי יד אף פעם יותר.
אז אינני מגדירה את עצמי ילדה מוכה כי זה לא היה יומיומי אבל לא אשכח זאת אף פעם ולעולם לא ארים יד על בנותיי

הורי התגרשו כשהייתי בת 10 ואבא שלי לא היה שם בכלל בשבילי. הוא השאיר אותי עם אישה שהתעללה בי נפשית ופיזית. היא חשפה אותי לדברים ששום ילד קטן צריך לראות ולשמוע. כשהיא היתה ישנה בצהריים, אסור היה להפריע לה אחרת היא היתה קמה כמו אריה ומתחילה לצעוק ולהרביץ. כל כך שמחתי שעזבתי את הבית כשהתגייסתי לצבא. סוף כל סוף היה לי מקום חם וטוב שהרגשתי בטוחה בו. תודה צבא ההגנה לישראל!! אתם הגנתם עליי מפני אמא מפלצת!!

חשבתי שכיום כבר מודעים לבעייה זו וכי מערכת החינוך, השכנים והמכרים קשובים לסבלותיו של ילד. בילדותי לא היה נהוג להתערב ומעולם לא דברו איתנו על כך בבית הספר.
הייתי ילדה מוכה מגיל 3 עד גיל 222 . מכות קשות ביותר מלוות בקללות עלבונות איומים , סטירות, אגרופים, מקלות חגורות ואבנים. השכנים שמעו וראו את . איש לא אמר מילה כי לא מתערבים.
להפך. אמא שלי ספרה לכולם שאני "ילדה רעה".
הייתי ביישנית עד אימה וחסרת בטחון לחלוטין. הייתי בטוחה שכולם חכמים ורק אני מטומטמת. לא הבנתי איך כל הילדים שמחים צוחקים ומשחקים ורק אני עצובה. לתומי חשבתי שכולם מקבלים מכות כמוני אבל "לא אכפת להם" והם לא עצובים. האשמתי את עצמי.
הייתי ילדה אינטליגנטית וסקרנית אבל ככל שגדלתי והבנתי את גודל ההשפלה , נסגרתי יותר בתוכי ופחדתי להשמיע את קולי פן יגלו ש"אני טיפשה" כמו שהורי נהגו להטיח בי.
מה לא אמרו לי? בגיל 7 הייתי אידיוטית כי התווכחתי עם אחי הגדול ממני בשנתיים. אחר כך הייתי בהמה, פרה מלוכלכת, עצלנית מסריחה כלבה, משוגעת, נולדת מתוסבכת, "מצאנו אותך בבית משוגעים" ועוד דברים איומים. סבלתי מכות פיזיות קשות על כל דבר קטן. בעיקר על ויכוחים ומריבות ילדותיות עם אחותי.
חיינו בצמצום רב ומוגזם. אם ביקשתי פעם בשנה (!) ללכת לקולנוע עם ילדי הכיתה חטפתי חרפות ועלבונות על שאני פרזיטית. למדתי להצטמצם לא לבקש דבר אפילו לא סוכריה כי כמובן "לא מגיעה לי". הלכתי כל הזמן חפוית ראש כשאני פוחדת להרים את ראשי ולהביט לאנשים בעניניים. פחדתי מכל מילה שאמרו לי . לא היה לי עמוד שידרה ולא ידעתי לעמוד על שלי כי אני תמיד צריכה לרצות "להיות טובה" ולרצות את כולם.
בבית הספר, כל שנה המורים החדשים שלא הכירו אותי חשבו שאני מטומטמת חסרת תקנה ולא יצא ממני כלום. רק לאחר חודשים מספר שהייתה קצת התייחסות היו מופתעים לראות שאני לא מטומטמת ואפילו חכמה ובעל ידע רחב. אהבתי מאד לקרוא וביליתי את זמני בקריאת ספרים וספרי עיון .
בגלל הפחד התמידי והעלבונות והמכות היומיות !!! שסבלתי בית היה לי קשה להתרכז וללמוד למבחנים. כנראה שלקיתי בקשיי ריכוז בגלל המכות וההשפלות. כמובן שלא בדקו ושוב החליטו שאין לי לחפש בבית הספר. אני צריכה ללכת לעבוד ולעזור למשפחה. בגיל 16 נזרקתי לרחובות, פשוטו כמשמעו. נשארתי בבית ונעשיתי לשפחה. השכנים כולם זלזלו בי על שאיני הולכת לבית הספר לא שאלו את עצמם למה ההורים לא טורחים לשלוח אותי לבית הספר. אני כמובן הייתי אשמה. לא היתה לי שום מסגרת חברתית ולקיתי ממש בדכאון אבל איש לא היה ער לכך ורק הגבירו את ההתעללות כי הייתי להם
למעמסה. הם היו מכים אותי באלימות רבה וכשהייתי בורחת לרחובות אבי היה רודף אחרי בחמת זעם כדי לתפוש אותי. כולם היו אדישים.
בצבא הייתי בתפקיד מעניין אבל כולם סביבי היו בני טובים מן העשירון העליון. סבלתי המון לעג וחשבתי כמובן שזה מגיע לי. כך חונכתי כל החיים.
בכל מקומות העבודה שמצאתי בקושי, בגלל היעדר תעודת בגרות, קבלתי יחס גרוע. הייתי כמו חיה פצועה ומדממת שכל החיות מתנפלות עליה. הייתי נערה יפה אבל לא ידעתי. באותה תקופה היו נהוג לחשוב שנערה יפה היא טיפשה. ואני שתקתי . הייתי בטוחה שהם צודקים.
רק בגיל 40 הבנתי שאני ילדה מוכה, כאשר החלו להציף זאת בתקשורת. רק אז הצלחתי להגדיר את מה שעברתי. קודם לכן לא היו לי מילים. פשוט לא הבנתי שיש מושג כזה שנקרא ילדה מוכה.
אמנם נישאתי וילדתי 3 ילדים מוצלחים ביותר שסיימו כולם תואר שני. בן זוגי משכיל ותומך. אני מסתירה את אשר בתוכי. איש לא יודע איזה גיהנום מסתתר בנפשי. אני נראית מרשימה ובעל השכלה כללית רחבה מאד כי כל חיי טרחתי להעשיר את עצמי שלא יתגלה שאין לי תעודת בגרות. כולם סביבי חושבים שאני אשה יפה ומאושרת וכי כך הייתי תמיד. האמת היא שאני שבורה מרוקנת נפשית. אני כל הזמן אותה ילדה מוכה שהייתי. זה לא עוזב אותי אפילו לשניה. כל הזמן ילדה מוכה. מעולם לא קבלתי טיפול נפשי הולם. בפעמים היחידות שספרתי לפסיכולוג את אשר עבר הטיל ספק בדברים וחשד שאני ממציאה ספורים. ואני לא אמרתי אפילו אחוז ממה שעברתי באמת.
עד היום אני לא מבינה אך ניהלתי חיים אחראיים ולא הדרדרתי לסמים ולחיי עבריינות.
אני תמיד סקרנית לדעת ,מה היה יוצא ממני" אילו הייתי גדלה ומתחנכת אצל הורים תומכים.
אני לא סולחת לכל אלה שראו את סבלי ולא נקפו אצבע כדי לעזור לי ואף רמסו אותי יותר ויותר.
היו קשובים לסביבה . אל תתנו לילדים לסבול !

אוי להורים שמביאים ילדים לעולם ,בשביל לייסר ילדיהם במקום לבנות מנהיגים עתידיים,
אפשר לכעוס ,מכה בישבן וזהו לא התנהגות מטורפת הורים כאלה חובה שישלמו בעונש כבד למען יראו ויראו ,בכלל להוציא חוק שהורה ידע שישלם מחיר כבד על מעשיו,

כשאבי חלה בסרטן ,לא רציתי ולו לרגע אחד שהוא יחלים!!!