גם אני סבלתי עד גיל 18/20 לערך ועכשיו אני לא כועס עליהם אני פשוט מרחם

יש הרבה אנשים שמשוועים לילד ! אז למה אנשים מביאים ילדים אם הם מזניחים, מתעללים ולא דואגים לבטחונם. כל מה שילד זקוק זה אהבה ומשם הכל זורם.

הכתבה כל כך אותנטית ומשכנעת. איך קשה לתפוס מציאות כזו. גם אני כהורה, לעיתים כועס על הילדים ומעניש, אבל ממש לא ברמות שמתוארות כאן, בכל זאת מתחדדת אצלי ההבנה כמה מילה פשוטה, שנאמרת מתוך כעס ריגעי, יכולה לחולל אצל הילדים נזק שאנחנו לא ממש מבינים אותו. היום, במקום לכעוס ולהעניש, אני מעדיף לתת חיבוק חברי ולומר שאני כועס, עם חיוך וקריצה. לי זה עובד.

ולקרוא להם אגואיסטים.

יש לחייב כל הורה במדינת ישראל ובכללם כל עובדים העוסקים בחינוך הילדים מגיל 0 לסדרת חינוך בנושא הנ"ל .באחריות ובתקציב משרד החינוך.

מערכת רקובה אני ויתרתי על הנשואים שלי בשביל ילדיאני לא מבינה מהיכן מונע הרוע לתת או לצעוק על ילד קטן צריך לחנך את המדינה כולה איך לנהוב בילדים אולי ככה תצמח מדינה נורמלית

עם זאת, ההורים בימינו איבדו כל יכולת הרתעה. חוששים מלתת פליקה קטנה כי זה מוגדר כהתעללות. הילד יעשה ככל העולה על רוחו ושום דבר מצד ההורים. מצטער אבל החינוך העכשווי רק יוצר בעיות חברתיות שכולנו חווים אותו ביום יום

לאנשים אין מראה. אם הם היו רואים מה הם עושים היו מזדעזעים. אם סייעת היתה עושה לילד שלהם מה שהם עצמם עושים הם היו בוכים וזועקים חמס.

הם הצליחו לשרוד. מה עם כל אלה שלא הצליחו?

אנשים שמרמים יד על ילד חסר ישע הם אנשים שחייבים טיפול הם פשוט מיסכנים לא יודעים לדבר לחנך ולהסביר לילד מה טוב ומה לא רק שיחות הקשבה ויחס לילדים .הילדים הם עולם ומלאו לא הבאנו אותם כדי להכות אותם הורים נכבדים לכו לטיפול לא בושה

כנראה עברתי התעללות בגיל צעיר. אמא צעירה בת 20. אבא בצבא קבע שלא בבית בצורה כרונית. אין לי זיכרון ממנו לפני גיל 7. אני בקושי זוכר את הגיל הרך. אספתי פיסות מהסבים שלי ומדודה שלי. הם אמרו לי שאחרי הגן הייתי באימה לחזור הביתה, רציתי רק ללכת אליהם, לסבתא שלי, לדודה שלי - רק לא הביתה. אני זוכר שקראתי לאמא שלי בשמה הפרטי ולא ״אמא״, אני זוכר כליאה בחדר שירותים קטן. אמא שלי היתה משוגעת לא קטנה -- אם היינו מפריעים לה לישון בצהריים כשחזרנו מבית הספר, היא היתה משתוללת מזעם, הופכת את החדר שלנו כמו אנשי שב״כ שמחפשים אמצעי לחימה. הכל על הרצפה, מגירות, שולחנות בצרחות של זעם. אבא שלי היה מרביץ עם חגורה, אגרופים, ביחוד לי, הבן הבכור. במשך שנים היו לי סיוטים שהוא רוצח אותי, עד גילאי ה-20 המוקדמים. אפילו כשכבר לא הייתי שם. הילדות שלי היתה לא קלה, ערך עצמי אפסי, כישלון בלימודים [לפחות באלו הפורמלים] ובעיות חברתיות קשות. כשיכולתי לקחתי את עצמי והיגרתי לקנדה, לא שזה עוזר עם העבר - אבל כמו בשיר של חוה אלברשטיין - במדינות מסויימות הייאוש נעשה יותר נח.

אני נשוי ואב לילדים היום, חלקם קטנים. הילדים לא מכירים את הקונספט של אבא או אמא מכים, מתעללים, או משפילים. אפילו לא פעם אחת. אני לא מוכן שהם יעברו את מה שאני עברתי ויחוו את הנזק לכל החיים שהדבר הזה גורם, נזק שאי אפשר לתקן - אבל אפשר לדאוג שלא יעבור לדור הבא. לפחות זה.

מציאות עם הרבה אלימות עד שיום אחד החזרתי ובגדול. מאז זה פסק. אני המשכתי הלאה עם התובנה שהורי חלשים ושקבלתי הזדמנות לראות איך לא לחיות, גם זו תובנה. ברור לי שאלימות מילולית ופיזית השאירה בי צלקות אבל גם לימדה אותי לא לשפוט את החלשים ממני ולחוס עליהם. אף אחד לא רוצה להיות הורה שנוא. ברור לי שזה נובע מחולשה וחסר יכולת להתמודד עם לחצים. כאדם בוגר ובעל יכולות אני בוחרת להמשיך הלאה ולטפל באימי הקשישה.

תמות כל אישה המכה את בנה ואו בתה

חייבים לברוח משטנים כאלה אסור להתקרב ואסור לתת להתקרב

ההורים שלי גרושים ואני אצל אבא כל סופש שלישי, הבן שלה שקטן ממני בשנתיים היה מציק לי ואבא שלי הסכים לי שאני יכול להגן על עצמי וכל פעם שהייתה מריבה והצלחתי להגן על עצמי האמא שלו או אחותו היו מיד מפרידות כשהיו שומעות רעש, פעם אחת הייתה מריבה ווממש הלכנו מכות והוא היה ביתרון עלי וכשהיא נכנסה לחדר וראתה שהבן שלה מנצח היא ממש לא התערבה עד ממש שהייתי גמור אחרי זה היה כסח בין ההורים שלי ושלושה חדשים לא ההיתי שם. כל זה קרה שנה שעברה

לצערנו כל חולה יכול להביא ילדים, וכל ילד להורה חולה עובר גהנום, לצערי אי אפשר להכניס חצי מדינה לבתי חולים לחולי נפש

על כל דבר שהיה מרגיז את אמי הייתה נותנת פקודה לאבא "תכה אותו" ואני ילד ביסודי הייתי יודע שזה הסוף שלי היה מוריד את החגורה מהמכנסיים ומצליף בי בטירוף עד הפקודה שלה לחדול לא מטאטא אחד שברו עלי הייתי לובש בגדים ארוכים להסתיר את הסימנים אם כבר שאלו "נפלתי מהאופניים" ואני רוצה שתבינו הייתי ילד יחיד בבית אחי היה בקיבוץ למזלו מצב כלכלי מעולה עד היום (הם נפטרו זה מכבר) איני יכול להבין מדוע הם היו כל כך עצבניים רוב הזמן מי חשב אז בשנות החמישים ללכת למשטרה להתלונן זה כנראה סיפורים שלא יגמרו כל הזמן נהייה רק יותר גרוע

נקראנו לדירה בבנין לאחר ששכנים התקשרו על קולות בכי של ילד וצעקות בדירה נכנסנו לדירה האב עם חגורה בעל אבזם ברזל וילד בגיל 7 ישוב בשולחן במטבח מחברות פתוחות מכין שעורי בית כשהוא בוכה בכי מרורים שאלתי מה קרה הילד מפחד שתק הרמתי לו את החולצה כאשר גבו פצוע מדמם וסימנים כחולים ....לשאלה לפשר הדבר אמר שהילד חטף בגלל שלא הבין את שעורי הבית...הילד פונה לבית חולים והאב נעצר כמובן שקיבל מעצר עד תום ההליכים ונכנס לבית הסוהר.......

לפעמים המכות כל כך כואבות וכל כך משפילות - רק אלוהים יודע איך שורדים את הימים הללו לרוב המכות הגיעו בחינם לא שבאמת היה חטא כל שהו..

נפגעתי קשות מהאלימות שלה לאורך השנים הרבות.
אבל זה עדיין ממשיך....
אני בת 50...

ההורים שלי אף פעם לא הרימו עלי ידיים.בחיים לא!!!
הסבתא הפרמיטיבית ניסתה לעיתים לחנך בדרך של מכות ללא הצלחה..התנגדתי לה.
לעומת זאת השכן היכה בחגורה את בנו וכעת אני מבינה את ההתנהגות של הילד.ילד מכונס לא חברותי וכעסן.