שתף קטע נבחר

"סימנים מהחגורה ומהנשיכות של אמא" | הילדים המוכים מדברים

קללות, השפלות, התקפי זעם, מכות רצח. עבור מאות אלפי ילדים בישראל זו מציאות כמעט יומיומית: ההורים שלהם, שאמורים להגן עליהם, הם אלה שפוגעים בהם. אנשי החינוך מתעלמים מסימני האזהרה והשכנים אוטמים אוזניים. אנשים שחוו את הסיוט מדברים על הצלקות, שלעולם לא יגלידו | מיוחד ל-ynet ו"ידיעות אחרונות"

 

 

ארנינה קשתן אלי, קרסניץ ומאיה פורמן (צילום: יובל חן ויאיר שגיא)
מימין: מאיה פורמן, אלי קרסניץ וארנינה קשתן (צילום: יובל חן ויאיר שגיא)

אתם, שקוראים את המילים האלה, יודעים שמדובר בכם. אתם, שמניפים יד בלי היסוס על הילדים שלכם. שדורכים עליהם, משפילים אותם, רואים בהם עול. אתם אולי לא מבינים, אבל אתם המחלה, ואת הנזק שנגרם מכל מילה שאתם יורים, מכל השפלה, מכל חבטה - קשה מאוד לתקן. המונולוגים הבאים מיועדים לכם, אולי תתעוררו.

 

על פי ההערכות, מאות אלפי ילדים בישראל סופגים אלימות מהוריהם. התופעה מושתקת בגלל בושה, והילדים שוקעים לבדידות עמוקה. ילד מוכה מרגיש שאין לו אף אחד בעולם, שהרי אפילו האנשים שבהם הוא תלוי, אבא או אמא, פוגעים בו. 

 

המונולוגים האלה, המובאים במסגרת פרויקט משותף של ynet ו"ידיעות אחרונות", נועדו להאיר את הפינה החשוכה הזאת. כל הכותבים עושים זאת בשמם האמיתי ובפנים גלויות, מתוך מטרה אחת: להציל ילדים אחרים, שנמצאים כיום במצב הזה ולא יודעים למי לפנות ומה לעשות.

 

החגורה של סבא

אלי קרסניץ, 38, אב לילדה, מטפל ומדריך לריפוי רגשי עמוק.

 

"אחד הזיכרונות המוקדמים שלי, מגיל שלוש, הוא אירוע שלתחושתי השפיע עליי למשך כל חיי: שיחקתי בחצר הבית ובלי משים יצאתי לטייל בעיירה. כשחזרתי הבנתי שמאוד דאגו לי: סבא התפרץ עליי בצעקות, ואז פקד עליי להוריד את המכנסיים ולשכב על המיטה. הוא שלף חגורה, הרביץ לי וגם הכריח את סבתא להכות אותי. בן שלוש, חסר אונים, אני שומע את סבא מורה לסבתא: "תרביצי לו חזק יותר".

 

מלבד המכות, סבא גם קילל המון. "טיפש, לא ייצא ממך כלום", "אתה חסר ערך בעולם הזה", "כלב, בהמה, אידיוט", "הרסת לי את החיים", "אתה העונש שלי".

 

בבגרותי, האירועים שחוויתי באו לידי ביטוי בחוסר ביטחון והערכה עצמית, ברגשי נחיתות, בנתק רגשי, בקושי גדול באינטימיות, בהתקפי זעם ובביקורתיות. לעולם הטיפולי הגעתי בעקבות החוויות שחוויתי, ואני ממשיך לרפא את עצמי וגם אחרים ומתפרנס מזה, למרות שבהכשרתי אני דוקטור להנדסה.

 

המסר שלי למי שנפגע מאלימות: נסו לבטא את הכאב באמצעות המילים והגוף, לשחרר את רגשות האשם והבושה, וללמוד להתייחס באופן אמפתי, אוהב ומחבר לילד שבפנים. כמובן, בקשו עזרה מגורם שמבין או ממישהו שעבר חוויות דומות".

 

לבד, ברחוב

מאיה פורמן, 32, אמא לשתיים, יועצת לכלכלת המשפחה ומטפלת בטראומות.

 

"אמא היכתה אותי כל הזמן. הסתובבתי עם סימנים על הגב ממקל של מטאטא, סימנים מחגורה וסימנים מהנשיכות שלה על הכתפיים. בכל פעם הייתי שותקת וממתינה שזה יסתיים, ואני חושבת שהמנגנון הזה הגן עליי. בגיל ארבע כבר הייתי אחראית על הקניות בבית וסחבתי את כל המצרכים לבדי. אם היה חסר מצרך במכולת, הייתי חוטפת מכות. כל מילה שנייה שלה הייתה "את אפס", "מצאתי אותך בזבל, חבל שהבאתי אותך הביתה". אני זוכרת שהלכתי איתה ברחוב ופתאום מעדתי. אמא התנפלה עליי בצרחות ובעיטות לצלעות, בעוד כל בעלי החנויות בסביבה יוצאים החוצה, צופים בהשפלה, אבל אף אחד לא מושיט יד.

 

 

בגיל 12 וחצי בלעתי כדורים כדי להתאבד. אחרי האירוע הזה הוחלט להעביר אותי לפנימייה, שם פתחתי דף חדש והתחלתי ליצור חברויות. ואז הגיעה אסיפת ההורים. אמא שמעה מהמורה שאני מתקשה בכמה מקצועות, וברגע שיצאנו היא היכתה אותי ובעטה בי בטירוף ליד כל המורים, ההורים והחברות. הם ניסו להתערב, אבל היא דחפה אותם. מרוב בושה, החלטתי לא לחזור. לקחתי את התיק ובגיל 13 עברתי לגור ברחוב.

 

לבני נוער כמוני, שנפלטו מהבית או שנמצאים במצב קשה, הייתי רוצה לומר שאין מקרה אבוד, שאפשר להתגבר על הכל. זה קשה וכואב, אבל אפשר אפילו להקים משפחה ולשמוח באמת".

 

"הרסת את הכל"

ארנינה קשתן, 67, מייסדת ומנחת "מיתרים", המרכז ללימודי אהבה, מודעות ותקשורת מקרבת.

 

"הזיכרון הטראומטי הגדול מלווה אותי מגיל חמש, כשיצאנו לטיול מגן הילדים הסמוך לבית, ואני חציתי את הכביש וחזרתי הביתה. שיקרתי לאבא שהגן נגמר והוא אחז בי בכוח בפרק כף היד, ולקח אותי לשם. כשהובהר ששיקרתי, העונש היה לנעול אותי מחוץ לבית עד הלילה, בלי מזון ובלי שתייה. אני זוכרת שהחלטתי לא לבכות, לא לתת לזה להשתלט עליי. לפני כמה שנים דיברתי על האירוע עם אמא והיא סיפרה שהוא נעל את הדלת ולא נתן לה לצאת.

 

 
המבטים של אבא עוררו בי אימה. היו לו התפרצויות רבות - מכות, צעקות, עונשים או השפלות, איסורים וחרמות. חייתי בדריכות קיומית, כמו חיה. הייתי הולכת לישון בפחד תמידי. אם איחרתי הביתה בשלוש דקות - חטפתי מכות ועונש לא לצאת מהבית במשך שבוע. אם התמהמהתי רבע שנייה ביציאה מהאוטו, הוא היה מתפרץ. אני זוכרת את עצמי רצה בין החדרים, מתחננת שלא יכה אותי. אהבתי מאוד את אבא, אני חושבת שהערצתי אותו. וזה מה שבילבל אותי. התנגדתי במילים, כלפי חוץ, אבל בפנים הייתי מבועתת, לא קיימת מרוב פחד ובדידות ובושה. אני חושבת שזו חוויה של המון ילדים בעולם. החיים הכפולים, השיחה הלא מדוברת.

 

מאז ועד היום מלוות אותי בעיות שינה. במידה מסוימת בחרתי בני זוג שישחזרו את ההקטנה שלי, שיהיה לי רע איתם. היום אני עוברת עם עצמי ועם המטופלים שלי תהליך - לעבוד במודעות, לזהות מה אני משחזרת. המסר שלי לצעירים הוא שייצאו מאשליית האשמה. ולכלל החברה אני מאחלת שנשתחרר מעול תודעת ה'בסדר' ו'לא בסדר', ונעבור לתודעה של צרכים ואהבה".

 

הכתבה המלאה עם מונולוגים נוספים תפורסם בסוף השבוע ב-ynet ובמוסף "7 ימים" ב"ידיעות אחרונות"

 

רוצים לשתף אותנו בסיפורים דומים? כתבו לנו במייל ytahkirim@gmail.com

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יובל חן ויאיר שגיא
מאיה פורמן, אלי קרסניץ וארנינה קשתן
צילום: יובל חן ויאיר שגיא
מומלצים