זה לא נעים

בערך שתי דקות מתחילת ההאזנה לסינגל "ארוץ אליך" מתוך תקליט הבכורה של שרון רוטר, זה קורה. הרגליים מתחילות לקפוץ והידיים להשתרבב, פתאום אתה נראה כמו בדיוק כמו רוטר, שעיקר פרסומה נבע עד עכשיו מהיותה "ההיא שקופצת בהתלהבות בלתי מרוסנת ליד ברי סחרוף בהופעות".
למרבה הצער, זה רגע שאינו מאפיין את התקליט כולו, שאינו סובל אמנם ממחסור באנרגיות, אבל מתקשה לשכנע את המאזין שלרוטר יש מספיק אישיות ייחודית משלה, כדי לעמוד במרכז הבמה. לרוטר יש קול מיוחד, אבל היא מתקשה להעביר בעזרתו מגוון של רגשות. משהו בה נשמע אחיד מדי. לפיכך, היא נטמעת בתוך הסאונד הכללי והמשובח של התקליט, פרי יצירתם של סחרוף, חיים לרוז, יוסי פרץ ואנשים טובים אחרים.
בחלק מהקטעים, ובעיקר ב"נעים" הפותח, הטקסט המדויק נותן לשיר את התנופה הדרושה, אבל רוב השירים נשמעים כמו רעיון מוצלח, שלא חודד דיו. זה לא תקליט רע ולרוטר יש בהחלט פוטנציאל, אבל בהתחשב בעובדה שהיא נמצאת בסביבה כבר כמה שנים טובות (קטע הסיום, "הניצוץ", הוא ותיק למדי), היה מקום למיצוי גבוה יותר של הפוטנציאל כבר בתקליט הזה.
אולי דווקא החיבור המוגזם לקהילה התומכת היה בעוכריה. ייתכן שבלי התמיכה של להקת סחרוף, רוטר היתה צריכה לתת יותר מעצמה, ובכך היינו זוכים לתקליט עם אמירה ונוכחות, ולא רק לתקליט שנשמע טוב ומחליק ליד האוזן, והולך כמו שבא.