חיים בשביל האהבה

"אהבה זה כמו פרחים שנפתחים לאור", כתוב בצרפתית (וזה נשמע יותר טוב) על אחת הגלויות בסרט החדש של חיים בוזגלו, "פגישה עיוורת". חשבתי לי, איזה כיף לאשה שהגבר שלה משורר לה ככה את אהבתו, ואיך שבוזגלו הוא רומנטיקן חסר תקנה. יש כאלה שבגיל 50 פורשים לכתוב את הביוגרפיה שלהם, יש כאלה שחותכים לאשראם. בוזגלו סגר מעגל בסרט הזה, קומדיה רומנטית לפי מתכון אמריקאי, שמצולמת בפריז, באמסטרדם ובתל אביב.
"זה סיפור מלפני עשרים שנה ועכשיו אני סוגר מעגל איתו", סיפר לי בוזגלו כשנפגשנו בדירתו היפה, המופיעה גם בסרט. "הסיפור הוא אחד לאחד, עד לנקודה מסוימת. עבדתי אז בשגרירות ישראל בצרפת כמאבטח. יום אחד עברתי על הדואר ומצאתי מכתב שממוען למישהי בשם כרמית, שגרה בנוה אביבים. לא ידעתי מי היא, איך היא נראית, כלום. התחלתי לשלוח לה זרי פרחים בכל שעה עגולה, כתבתי לה 14 גלויות בתפזורת, ממוספרות אבל לא לפי הסדר, שיצרו בסוף פאזל, ובהמשך שלחתי לה פוטוקופי של כל הגוף שלי, בלי הפנים. אחר כך גם שלחתי לה כרטיס טיסה לפריז... והיא הגיעה. סידרתי לה חדר במלון למשך שלושה ימים, ובימים האלה קניתי לה כל מיני דברים כמו שדמיינתי אותה: חזייה, תחתונים, נעליים וכו'. ואז קבענו פגישה בשעה 11 בלילה אצלי בבית, ברובע ה-17 (ליד מרכז פומפידו). היא באה והיה פתק על הדלת, 'תיכנסי, הדלת פתוחה'. היא נכנסה לחושך ועברנו לילה שלם בלי לראות אחד את השני. עד כאן הסיפור האמיתי. מכאן הסרט ממשיך לכיוון אחר. בחיים, התחתנתי איתה אחרי שנה והתגרשנו אחרי עשר שנים. יש לי ממנה שני ילדים, ינון (20 וחצי) ואיתי (18 וחצי)".
גיבור הסרט הוא רון (ירון פינק), נספח תרבות בפריז שזה עתה התגרש, המוצא באחת ממסעדות הביסטרו כרטיס ביקור שנושא את השם מיה ומתחיל לפנטז עליה ועל רעיון המאוהבות. לפנטזיה חסרת הפנים הזו, שהתלבשה על כאב הפרידה, קוראים מיה (שירז טל), והיא מתרגמת סרטים משינקין, תל אביב. החיזור הטראנס אטלנטי מתבצע כמו זה שעשה בוזגלו עצמו, כולל כרטיס הטיסה לפריז. מי לא היה משתוקק לסיפור כזה. "כי זה הזמן שלנו לאהוב", שרה לאה שבת בשיר הנושא לסרט, "חמניות", ויורם מילוא מפליא לצלם את גדות הסיין, הרומנטי שבנהרות.
"אף פעם לא עשיתי קומדיה רומנטית שכל המטרה שלה להעלות חיוך", אומר בוזגלו, שהביא לנו את "זינזאנה", "מרחב ירקון", "נישואין פיקטיביים", "צלקת" ועוד רבים וטובים. "כל המטרה שלי היא לעשות טוב לאנשים על הנשמה. שאנשים יצאו מהבית ויעשו טיול רומנטי בעולם. אני קורא לזה 'הוליוודון', 'נוטינג היל' אישי. הרי החלום של כל גבר זה למצוא אשה ושל כל אשה למצוא גבר. זה סרט מסחרי, לא מתחכם, בלי סופיסטיקציות, בלי אלימות. זה לא 'זינזאנה' ולא 'מרחב ירקון'. בקלות היה אפשר לעשות את אותו סרט בארה"ב, עם ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר".
בוזגלו חי בגפו, למרות שיש לו כבר שנתיים חברה צרפתייה, ליזה, 30. כשאני שואלת אותו למה לבד, הוא עונה: "כרגע נוח לי שיהיה לי גם את הביחד וגם את הלחוד, וכל עוד אני יכול להרשות לעצמי את זה, אז סבבה לי". יש לו זיק בעיניים כשהוא מספר שאשתו לשעבר, כרמית, היא המאפרת הראשית בסרט, שחברתו ליזה מגלמת את אשתו לרגע קט, שבנו איתי היה נער מים, שגם אקסל, בתה של ליזה, הופיעה בתפקיד קטן - ושההרמוניה על הסט פשוט נהדרת.

- לא חששת ללהק דוגמני על לתפקיד ראשון בקולנוע?

"זו היתה ההתלבטות הכי גדולה שלי. רציתי לספר את הסיפור הזה כחלום רומנטי, ובקולנוע הישראלי בדרך כלל פוחדים להתעסק עם אנשים שקודם כל נראים טוב, כמו, נגיד, בקולנוע האמריקאי. שירז וירון הם דוגמני על מאוד מצליחים בעולם. בדקתי אם הם יכולים לשחק, ולהפתעתי גיליתי שכן. גם שיטת העבודה שלי מאוד תרמה לעניין. הכנסתי אותם למתכונת שבה עבדתי בסדרות. הדמויות שהם מגלמים בעצם לא רחוקות מהעולם שלהם. פינק הוא אחד האנשים הכי אינטלקטואלים שאני מכיר ושירז, שחיה המון שנים באירופה ובארה"ב והאנגלית שלה קולחת, אוהבת קולנוע ומכורה לסרטים. ככה שבקלות בחרתי לה מקצוע של מתרגמת סרטים".

- הם באמת לא ראו אחד את השני?

"היה לי חשוב ששירז וירון בכלל לא ידעו מי עומד מולם, ושגם הם ייפגשו בחושך. זו היתה הסצינה הראשונה ביניהם, שצולמה בחושך מוחלט במשך כל הלילה. הוא היה משוכנע שזו גליה סודרי או יעל אבקסיס, וגם לה לא היה מושג מי עומד מולה. הם שמעו, הריחו, מיששו, אבל לא ידעו מי זה. אלה כמה דקות שהצופים לא רואים כלום, רק שומעים. כשסיימנו לצלם והדלקנו את האור, הם היו בשוק אחד מהשני, וזה היה קטע אותנטי לחלוטין".

- עשו פעם כזה דבר בקולנוע?

"לא. עד כמה שאני יודע, זו פעם ראשונה בקולנוע שסצינה שלמה מצולמת בחושך ולא רואים בה כלום, רק שומעים. בסרט, למחרת בבוקר מיה קמה בבית שלו בפריז, כשהיא לא יודעת עם מי היתה כל הלילה".

- מה חשבת אז, לפני יותר מעשרים שנה, לקראת הפגישה?

"לא ידעתי מי תבוא, אז אמרתי לעצמי שאם תבוא זקנה אני אעשה מזה קומדיה, ואם יצא מזה סיפור אהבה... וזה מה שקרה, התחתנתי איתה והתגרשתי, וזה לא סתם שהסרט מתחיל בגירושין. יש פה משחקים בין המציאות לדמיון".

- המשחקים האלה אצלך באים לידי ביטוי גם בעובדה שלא פעם התאהבת בשחקניות שעל הסט: רונית אלקבץ ב"צלקת", גליה סודרי ב"זינזאנה", אסתי ירושלמי ב"מרחב ירקון". איך אתה מסביר את זה? אתה לא גבר של אשה אחת?

"אני תמיד גבר של אשה אחת. זה יצא ככה. באיזשהו מקום אני מכניס את החיים לקולנוע, יכול לאהוב מישהי מעבר למה שאני אוהב שחקן רגיל. אבל יש הפרדה מקצועית לחלוטין בין הבמאי לבין הגבר".

- ליזה היא צרפתייה. יש הבדל מבחינתך בין אהבה לאשה צרפתייה לבין ישראלית?

"נשים צרפתיות הן סוג אחר. הן מתלבשות אחרת, מריחות אחרת. יש להן הרגלים שלנו אין, כמו לצאת לחופש כל כמה זמן. זה נכון לי עכשיו. כל אשה זה עולם אחר, וזה נפלא, כמו בסרטים. עם ליזה זו גם איזושהי סגירת מעגל. שנינו מדברים אותה שפה, אוהבים אותו אוכל ואוהבים קולנוע, אז זה כיף".

- לא בא לך להתיישב עוד פעם?

"ממש לא".

- איך כרמית, אשתך לשעבר, הגיבה לסרט ובכלל לדינמיקה שעל הסט?

"היא מאוד התרגשה ומאוד נהנתה. היא איפרה את שירז, שמשחקת אותה. אני ביימתי את ירון, ששיחק אותי".

- ב-94', בגיל 40, יצרת את "צלקת", שהוא הנגטיב ל"פגישה עיוורת". בגיל 50 אתה יותר מפויס?

"אז חייתי עם רונית, והסיפור שלנו היה מנקודת הקושי. ב'צלקת' יש נקודת מבט פסימית, ו'פגישה עיוורת' זה ההפי אנד. מה יש לי בחיים? שני ילדים מדהימים, שהם תוצאה של סיפור אהבה מאוד מיוחד, ואת זה רציתי לספר בצורה מיוחדת ב'צלקת'. אפילו הקשר של הגיבור שם לילדים שלו עובד על משהו מאוד מנוכר ואגואיסטי. גם שם הוא מפרק לחלוטין את עולם המשפחה, הולך לבית זונות וקונה ילד לשעה".

- מה אתה חושב על אהבת נצח?

"לסיפור אהבה יש אורך נשימה מסוים, הוא תמיד מתחיל ונגמר. לפעמים אנשים מתים לפני שהשיעמום מגיע, או שיש תחליפים כמו רחמים, פחד נטישה, הרגל. כל החיים זה המרה של אותו חלום, ואני האמנתי בחלום עד הסוף, עד שהתאבדתי עליו. כל הרגעים המדהימים שהיו לי עם אשה זו או אחרת, החברות שהיו לי בחיים, כולן ביחד זה סיפור אהבה. אף סיפור לא נגמר מבחינתי. אני חי גם את הרגעים היפים, גם את ההתפכחות וגם את הידידות שאחרי. בכל פעם אני מטיל את העוגן שלי בנמל אחר וחי עוד פיסת חיים. כאילו מחליט שאני מסכים עוד הפעם לחלום".

- ומה תגיד על זוגות שנשארים זו עם זה לנצח?

"המספר שלהם הולך וקטן, ולפעמים הם בוגדים מיליון פעם בבני הזוג שלהם בראש שלהם, בדמיון. אלה שמחזיקים עד סוף החיים, פשוט מתו לפני שסיפור האהבה שלהם מת".
בוזגלו נגד הביקורת

- כשהועלתה "זינזאנה" שיבחו אותך, אבל אחר כך באה ביקורת, גם מאזור "הקשת המזרחית". עם הזמן הפכת אדיש לביקורות?

"אם אהיה אדיש, אהיה מת. מרגיז שנותנים לכל כך הרבה אנשים מטומטמים וחסרי הבנה לכתוב בעיתון. כל מיני מבקרים קיקיוניים מקבלים במה, ואני אפילו לא מדבר עלי. כשחייתי בפריז ראיתי איך במאים צרפתיים כותבים על סרטים. אתה רואה שיש כבוד למקצוע הזה שנקרא קולנוע וכבוד לאנשים שעושים קולנוע, ומהביקורות אפשר אפילו ללמוד, כי פתאום מנתחים לך סצינה כזו או אחרת. פה זה מתחיל ונגמר בלקטול, את הסרט או את האדם שעשה אותו, מתוך בוז כללי לעשייה. לכן אני אף פעם לא שותק, גם כשאני קורא על אנשים אחרים. אבל בזמן האחרון אני פחות יוצא מהכלים".

- ובכל זאת, בתחילה זכית לכמויות אדירות של אהבה.

"גם כשקיבלתי מהם אהבה ניסיתי להתייחס אליה בערבון מוגבל. ידעתי שזה לא תעודת ביטוח לכלום. הביקורת הכי טובה היא של האדם האנונימי ברחוב".