בשלב די מוקדם של הראיון, ירדן הראל מתנצלת אם תבכה. ואז היא נעלמת במטבח וחוזרת עם חבילת טישו גדולה. היא כל כך התרגלה להיות בשליטה, אסופה ומוחזקת, כמעט כמו פרסונת הטו גוד טו בי טרו שמבטיח החיוך האינסטגרמי שלה, שגם על רגעי ההתפרקות הראל מרגישה שהיא חייבת להזהיר מראש. אני מרגיע אותה ואפילו מצליח להצחיק אותה, ואז היא מתחילה להתייפח. הכל צף בבת אחת.
הראל יודעת בדיוק איך זה מרגיש כשאת מתפרקת. לפני חודש וחצי היא עברה לידה שקטה, רק כמה שבועות אחרי שגילתה בתדהמה שהיא בחודש השישי להיריון. בבית חיכו לה שני תאומים מפונדקאות, בתוך הנפש היו זיכרונות משנים של טיפולים. והדמעות לא הפסיקו לרדת. "הימים או התחילו בבכי או נגמרו בבכי או התחילו ונגמרו בבכי", היא מספרת, "מבין שנינו עומרי הוא זה שהיה יותר חזק. גם בלידה עצמה הוא חיזק אותי שנצליח לעבור אותה, וגם אחרי, כשחזרנו הביתה. היינו בתקופת הקורונה, עם תאומים פיציים, בלי עזרה. הוא איפשר לי להתאבל ולהתפרק".
"נכון, אפשר להגיד: יש לך את שני הילדים המושלמים, תתרכזי רק בהם, אבל עם כמה שהייתי איתם, רציתי לאפשר לעצמי את המקום לכאוב את מה שעברנו. להרגיש. כשהרגשתי צורך לבכות, בכיתי. כשהרגשתי צורך לדבר על זה, דיברתי. נתתי לעצמי. לא עצרתי. לא הייתי מסוגלת לדבר עם אף אחד. עומרי הוא זה שעידכן את כל הקרובים שלנו. אפילו לא שאלתי אותו בדיוק איך. באיזשהו שלב הוא פשוט אמר לי, סיפרתי להורים שלך. סיפרתי להורים שלי".
ביד אחת הראל מנגבת את הדמעות. ביד השנייה מחליפה חיתול לתינוק ערני במיוחד. הכל מתערבב בהכל בסוג של קקופוניה. הקקי של הילד, השיט של החיים. היא הייתה מעדיפה לשבת עכשיו ולספר סיפור עם סוף מושלם בליווי שיר מסיום פרק של 'האנטומיה של גריי', אבל החיים קצת יותר מסובכים. לא הייתה לה התלבטות ארוכה אם להתראיין, לספר איך התגלגלו הדברים; עוצמת התגובות שקיבלה בחודשים האחרונים הבהירה לה שיש דברים שחייבים לדבר עליהם בלי אי־הנוחות שאולי כרוכה בשיתוף.
"כמו שריגשו אותי כל הסיפורים שאנשים שלחו לי אחרי שפירסמתי את ההיריון המפתיע שלי, של נשים כמוני שחשבו שלעולם לא יחוו היריון ולידה, ופתאום, אחרי שנים, קרה להן נס, כך נשבר לי הלב לקרוא את הסיפורים הכואבים מנשים שחוו לידה שקטה ושלחו לי הודעות הזדהות מרגשות. כמות הנשים שחוו את זה הדהימה אותי. חשוב לשבור את קשר השתיקה, שנשים לא ירגישו לבד. במשך שנים הרגשתי שמשהו לא בסדר בי עם כל טיפולי הפוריות שכשלו. זה עדיין חונק אותי לפעמים, אבל אני מבינה שזאת בסופו של דבר לא אשמתי. אין כאן שום בושה ואף אחת שזה קרה לה לא פגומה ולא צריכה להתבייש לדבר על זה".
נתחיל מהסוף הטוב. היא כבר כמעט ארבעה חודשים אמא במשרה מלאה ללני ולגפן. מחתלת, מאכילה, מקלחת, כמעט עם יד קשורה מאחור. כל האינסטינקטים הרדומים של האימהות התעוררו ברגע. "הרבה אנשים, מכוונות טובות, הבהילו אותנו שלא נישן, דאגו שלא נצליח להתמודד עם תאומים, וכמובן הזהירו שילדים הם מבחן לזוגיות. אולי בגלל שכל כך חיכינו לרגע הזה, אמרנו, בסדר, אז מקסימום לא נישן שנתיים. גם אם יהיה קשה, נתמודד. היו לנו כמה שנים של מבחני זוגיות. אמרנו, מה שלא יהיה, נתגבר על זה".
והיה לא מעט על מה להתגבר בדרך לשם. את התאומים הביאה יחד עם בעלה, עומרי שלום, בהליך פונדקאות אחרי שנים של ניסיונות הפריה. "זה הרגע הכי קשה מכולם", היא אומרת. "להגיד סטופ, לשחרר ולא לנסות שוב". אחרי שנים על המסך, מול המצלמה, אבל גם מאחוריה, הראל ידעה בדיוק מה המשמעות של קאט.
הבחירה בפונדקאית ישראלית שתישא ברחמה את תאומיהם - ולא בהליך בינלאומי כפי שבוחרים רבים - נבעה בין היתר מתוך רצון להיות מעורבים ככל האפשר. בניגוד לקושי שמפגש כזה יכול להציף, הראל הצליחה להתמסר בלי טיפת אמביוולנטיות. "הייתי לגמרי בתוך הסיטואציה. לא עשיתי את ההשוואות של איך זה היה נראה אצלי אם אני הייתי נכנסת להיריון. כשהיינו בבדיקה, מול המוניטור, הפונדקאית המדהימה שלנו אמרה לרופא, תסובבו אותו לירדן. רציתי להיות איתה ולפגוש אותה ולהיות איתה בתוך התהליך כמה שיותר. היו לנו הרבה שיחות לאורך התקופה. גם על דברים רציניים, וגם על הדברים הכי שטותיים. אנחנו בקשר ממש טוב עד היום".
הימים שאחרי הלידה נראו כמו הסט של 'דובוני אכפת לי'. הראל ושלום ריחפו מעל ענן צמר גפן ורוד. האופוריה הייתה כל כך גדולה, שהראל בכלל לא ייחסה תשומת לב לזה שהיא מרגישה קצת מוזר והגוף מאותת לה לעצור בצד. "אמרתי, אוקיי אני קצת עייפה, אבל זה מובן: יש לי תאומים. אולי עליתי קצת במשקל. בסדר, אני אוכלת קצת יותר מדי. גם לא היו תסמינים מובהקים. לא היו לי בחילות. לא הקאתי. לא יצאה בטן. ובטח־ובטח לא חשבתי שזו אופציה. בשלב מסוים קצת כאבה לי הבטן, אבל גם אז המחשבה שאני בהיריון אפילו לא חלפה בראשי. יש לי איזושהי בעיה רפואית. לאורך כל השנים ניסינו כל מיני פרוטוקלים, אבל ההתקדמות בפתרון הבעיה הייתה מינורית. השלמתי עם העובדה שאני לא אהיה בהיריון. חלום החיים שלי היה להיות אמא, והגשמתי אותו. אחרי שלני וגפן נולדו כבר לא הרגשתי פספוס. הם הפכו לאושר הכי גדול של החיים שלי והמחשבות על האפשרות לחוות היריון בעצמי, להרגיש את הבעיטות, לעבור את הבדיקות, פשוט נפסקו. זה לא הפריע לי יותר. הצלחתי באמת לשחרר".
וככל שהראל שיחררה, כך גברו הכאבים. בלי יותר מדי מחשבה, היא קבעה תור ספונטני לרופא. "אמרתי לעומרי: 'אני יוצאת רגע, עשר דקות נסיעה, וחוזרת עוד שעה". היא חזרה אחרי חמש שעות, שבמהלכן בישר לה הרופא שהבלתי אפשרי קרה והיא בהיריון. "אמרתי לו, ג'קי, לא מתלוצצים איתי על דברים כאלה. הוא אמר, אני לא עובד עלייך. את בהיריון, סובב אליי את המוניטור והראה לי. אני חושבת שאמרתי בערך 30 פעם: מה?! מה?! מה?! אחר כך הוא הוסיף שלפי הנתונים במוניטור, אני כבר בחודש שישי. התגובה שלי הייתה בכי ללא מעצורים".
אחרי שהראל הזעיקה את אמא שלה ללוות אותה במרפאה, היא נשלחה לסדרת בדיקות מקיפה. "לעומרי עברו הרבה תרחישים בראש, הוא כבר טיפס על הקירות, אבל לא רציתי לספר לו על זה בטלפון. אמרתי לו, אני קצת מתעכבת, הכל בסדר. כשחזרתי הביתה פשוט אמרתי לו, 'אני בהיריון'. גם לו לקח כמה רגעים להבין. הוא לא חשב שאני עובדת עליו כי הוא ראה את הפנים שלי. הוא היה בהלם חיובי. אחרי זה השוק התחלף בהרבה הכנות וסידורים. לא עשיתי שום דבר שצריך לעשות עד חודש שישי. אז נכנסנו קצת ללחץ, להספיק הכל, ולראות שהכל תקין".
מה עובר בראש בכלל באותו זמן? שאולי כל הבעיות שהיו לך כל השנים לא היו באמת קיימות? שהעניין נפתר?
"הרבה נשים שלא מצליחות להיכנס להיריון שומעות את המשפט: 'אל תילחצי, תירגעי, וזה יקרה'. עזוב שזה לא באמת ישים, אבל במקרה שלנו הייתה בעיה רפואית. אי־אפשר לדעת בדיוק איך ההיריון הזה צלח אחרי כל השנים. אני מאמינה שזה היה שילוב של כמה דברים יחד שהשפיעו. הטיפולים שעשיתי כמה חודשים לפני כן עם פרופ' ג'קי אשכנזי, ואולי באמת נתתי לגוף לנוח קצת, ברגע שהייתי מרוכזת לחלוטין בהיריון של הפונדקאית. הייתי מאושרת על התינוקות שבדרך ולא הרגשתי שחסר לי כלום, ואז זה קרה. זה היה אושר עצום. נס שקרה לנו משום מקום. התינוקות היו אז בני חודש. ברור שעלו מיד מחשבות: איך נתפעל את זה? איך משנים את הבית? איך נערכים מבחינת עזרה? אבל אמרנו: האושר כל כך גדול, אנחנו נסתדר".
במשך חמישה שבועות, בשיא תקופת סגר הקורונה, הראל הייתה האישה המאושרת בתבל. היה לה זמן איכות עם עומרי והתאומים, ובעיקר את כל הפנאי שבעולם כדי להתענג על הטוויסט המשוגע בעלילה. "כל פעם שהרגשתי בעיטה, קראתי לעומרי: בוא, בוא, הוא בועט. כל פעם מחדש לא האמנתי שזה באמת קורה. יש בתוכי ילד והוא זז עכשיו. אפילו בבדיקה של העמסת סוכר, שכולן נערכות לפני עם לימון, היה לי טעים".
איך בישרתם לפונדקאית?
"עשינו שיחת וידיאו בערך שבוע אחרי הגילוי. עד שגיליתי שאני בהיריון לא יצאה לי הבטן בכלל, אבל מאותו רגע היא כבר הייתה בחוץ. למרות שאני מכירה אותה טוב ויודעת שמדובר באחת הנשים המגניבות והרגועות שהכרתי, כן עברה בי מחשבה שאולי היא תחשוב: עברנו את כל הדבר הזה, וחודש אחרי היא בהיריון? גם בוא, הסמיכות הייתה מוזרה. הלידה הייתה לפני שנייה. התחלנו את הווידיאו ורגע אחרי התרוממתי מהכיסא, הרמתי את החולצה, והיא כל כך שמחה. צעקה משמחה. בתוך שנייה נרגעתי. זאת הייתה אחת השיחות הכי כיפיות שהיו לי בחיים".
שיתפת די מהר את הבשורה באינסטגרם.
"בחרתי לספר על ההיריון במילים שלי, כי כבר היה קשה להסתיר את זה. הבטן כבר הייתה בחוץ. דווקא בהיריון עם הפונדקאית התלבטנו יותר. אני מאמינה שאולי היינו יכולים למשוך עד הסוף מבלי שזה היה דולף, אבל באיזשהו שלב אנשים כבר ראו אותנו יחד בבדיקות ועשו אחד ועוד אחד. ניסינו להגיע לבדיקות מוקדם מאוד או מאוחר מאוד, כדי שניתקל בכמה שפחות עיניים. אבל החלטנו לשתף, אחרי שחברה אמרה לי, 'את מבזבזת כל כך הרבה אנרגיה שלילית על הסתרה של משהו שחיכית לו כל כך הרבה זמן והוא חיובי. מותר לך לשמוח'".
אמא תמיד יודעת. גם אישה בהיריון. בתחילת החודש השביעי, הראל הרגישה משהו מוזר. למעשה, היא לא הרגישה כמעט כלום. "מאז שגיליתי שאני בהיריון, הרגשתי תזוזות ובעיטות כל יום, ופתאום הרגשתי האטה. לא הרגשתי כמעט בעיטות. זה אולי מוזר לומר, אבל איכשהו בהיריון הזה, דווקא אחרי כל השנים שחיכיתי, הרגשתי טבעית. כל הבדיקות יצאו תקינות, אבל גם בין לבין לא הייתי בלחץ או מוטרדת מאוד ממה יהיה. הייתי רגועה, ובכל זאת הרגשתי פתאום שמשהו לא בסדר. הרגשה פנימית. ביקשנו מחברה שלי שגרה קרוב לבוא להיות עם התינוקות בזמן הזה ונסענו מיד לבית החולים".
מה עובר בראש בזמן הזה?
"הכל. מצד אחד חשבתי את הנורא מכל. ומצד שני חשבתי שזה בטח כלום, אל תהיי היסטרית. חיברו אותי למוניטור וראו דופק. עומרי אמר לי, 'אוקיי, נרגעת עכשיו?' התעקשתי שמשהו לא בסדר. שתי דקות אחר כך ראו שהדופק מוחלש. משהו לא תקין. ניגשו אלינו רופאים ובנו פרוטוקול בדיקות ותרופות של יומיים־שלושה כדי לנסות לטפל בעניין. אבל לא הספקנו להתחיל. הכל קרה נורא מהר. הרופאה אמרה לי שאין מה לעשות יותר. אולי אמרו עוד דברים אחרי זה, אבל כבר לא שמעתי כלום. עוד לפני שאת מספיקה להבין מה קורה, כבר לקחו אותי לחדר לידה. אני זוכרת שאמרתי, 'מה, כבר נכנסים?'"
לא היה בכלל זמן לעכל.
"אני זוכרת שכשהכינו אותי לחדר הלידה אמרתי לעומרי, אני רוצה להיות אחרי. אז כנראה עדיף שברגע ששומעים את הבשורה, לעבור את זה כבר. איבדתי תחושת זמן. מהרגע שבישרו לי ועד הרגע שהתחלנו את ההכנות בחדר הלידה הרגשתי שעברו חמש דקות. ואז את מתעסקת תפעולית בלידה עצמה - אולי זה מצחיק להגיד - אבל את רוצה שהכל יעבור בשלום. פיזית, יש כאבים. לידה שקטה היא לידה לכל דבר. ירידת מים. צירים. עומרי מחזיק לי את היד. נשיפות. לדחוף. לידה לכל דבר רק שבסוף אין בכי של תינוק".
ויש גם המון החלטות להחליט לפני ואחרי. חלקן בלתי נסבלות.
"נכון. אתה נדרש במצב שאתה שבר כלי להחליט כל מיני החלטות. אני לא אכנס לדברים עצמם, יש דברים שאני רוצה לשמור לעצמי, רק אומר שנפרדתי בדרך שלי".
איך לא שוקעים?
"גפן ולני היו קרש ההצלה שלי. האור שלי. להתעורר ולראות את החיוכים שלהם ואיך הם מתקדמים וכל יום משתנים, ההתעסקות הזאת חיזקה אותי והרימה אותי. אם ההיריון הזה היה קורה לפני שנה, לפני שנולדו, אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת. לא יצאתי מהבית. רוב שעות היום הייתי בסדר, אם אפשר לקרוא לזה ככה, וכשהמחשבות עלו, איפשרתי לעצמי לזוז הצידה ולתת להם מקום. איתם לא בכיתי".
מה זה הציף? את כל הניסיונות והכישלונות מלפני?
"לא. המצב פה היה שונה מכל הניסיונות שלנו עד היום. מעולם לא הייתי בהיריון קודם כך שאף פעם לא הגעתי לדמיין דברים באופן המוחשי שהרשיתי לעצמי הפעם. איך תהיה הלידה, מה יהיה השם שלו, ואיך ייראו החיים שאחרי. זה הציף דברים אחרים. קודם כל, את שואלת את עצמך, 'למה, למה זה קרה, למה הייתי צריכה להיכנס להיריון, בשביל מה זה היה טוב, אנחנו כבר הורים. אני אמא. יש לנו שני ילדים מדהימים. בשביל מה?'"
ומה ענית לעצמך?
"שגם אם לזמן קצר, זכיתי לחוות את כל אותם דברים שחלמתי לחוות. אין לי הסבר אחר. לא הייתה האשמה עצמית, אבל כן יש עצב גדול על אובדן. על ילד שהיה וכבר לא. אמרו לי כבר בבית החולים שזה לא קשור למשהו שעשיתי או לא עשיתי. או אם הייתי מגיעה שעה קודם. זה משהו שאי־אפשר היה למנוע. אמרו: דברים כאלה קורים".
חוץ מעומרי, מי עוד היה שם איתך בימים הקשים האלה?
"כמעט אף אחד. זה היה בשיא הקורונה. הייתי אחרי לידה שקטה ואמא שלי לא יכלה לחבק אותי. לא רצינו גם לראות אותם שבועיים אחרי שיצאנו מבית החולים. ההורים שלנו בקבוצת הסיכון, אז זה היה מצב הזוי".
איך עומרי היה בתוך כל זה? ראיתי שהוא עשה קעקועים עם השמות של לני וגפן.
"עומרי לקח על עצמו את הניהול של הכל כדי שאוכל להתאבל. הוא אמר לי, 'כשתתאוששי, אני אתחיל להתמודד עם האובדן בעצמי'. זה לא שהוא היה בהדחקה, אבל הוא יותר שמר עליי. אני חושבת שהוא מאפשר לעצמו להתאבל בדרכים שלו. את הקעקועים הוא תיכנן מהיום שלני וגפן נולדו, אבל חיכה עם זה. בעיניי זה מאוד יפה".
בניגוד לנשים במצב איום דומה, שמרשות לעצמן להיעלם עד שירגישו מספיק חזקות להתייצב שוב מול העולם, הראל מצאה עצמה במצב בלתי אפשרי. שבוע לפני פורסמה כתבת שער שלה ב'לאשה', שתיארה באריכות את מסע הפונדקאות, וברגע האחרון, רגע לפני ירידת העיתון לדפוס, גם את ההיריון המפתיע. אנשים שעברו ליד פיצוציות ראו את החיוך המאושר של הראל. היו כאלה שעוד טרחו לכתוב לה מזל טוב. הראל, עם כל הקושי, החליטה לחשוף את דבר הלידה השקטה. "לא הייתי מסוגלת לקבל הודעות כל כך מחממות לב, ברכות ושאלות על ההיריון, כשאין היריון. לא יכולתי להכיל את זה ולא רציתי להתעלם ולא רציתי להעמיד פנים שהכל בסדר כשהכל לא בסדר. אמרתי, אני פשוט אגיד את זה ואז אוכל להתאבל בשקט".
זה עזר?
"כן. מי שעטף אותי היו האנשים הכי קרובים אליי שלהם הזדקקתי. כל השאר נתנו לי את המרחב שלי".
ועדיין, זה לא קל שאובדן כל כך פרטי הופך כל כך מהר לנחלת הכלל.
"נכון, לא קל לפרסם משהו כזה. העבודה שלי היא בתחום התקשורת. זה משהו שאת מביאה בחשבון. אני מעדיפה להוציא את הדברים במילים שלי וככל שאפשר בתזמון שאני מרגישה איתו נוח. ראיתי תגובות: 'אז למה בכלל פירסמת שאת בהיריון?' או 'פעם הבאה פשוט אל תפרסמי'. אז קודם כל הייתי באמצע חודש שישי, היה קשה להסתיר, ודבר שני: כל אדם עושה מה שהוא מרגיש שהכי נוח עבורו. התגובות שקיבלתי ריגשו אותי מאוד".
הזמן מרפא את הכאב, אבל לפעמים אפילו הוא לוקח את הזמן. "ככל שעבר הזמן חזרתי למצב יותר תפקודי, דאגתי להעסיק את עצמי כדי לא לשקוע במחשבות כל הזמן. אנשים הגיעו יותר לבקר. זה עוזר שהחברים הקרובים והמשפחה שאתה אוהב מגיעים. זה גם מאפשר לך לצאת מהבית ולהתאוורר וגם זה שיש שמש בחוץ. אני עוד לא יודעת להגיד כמה 'הזמן עושה את שלו' נכון במקרה הזה, אבל אנחנו כאן לחיות את החיים, ולא להתרכז במה שאבד. זאת הגישה שלי. אני מרגישה שהיא הכי נכונה לי. כן קורה שצפות המחשבות, ואני לא רוצה או יכולה לשלוט בזה, אני נותנת להן את המקום ולא מדחיקה אותן. זה תמיד יהיה שם. אני אדם אופטימי, חזק ושמח, אז אני מתרכזת בדברים החיוביים, ויש לא מעט כאלה, ושם אני מנסה להשקיע את עצמי".
הראל בנתה את הקריירה הטלוויזיונית שלה בדיוק בזכות האופטימיות הקוסמית הזאת. הבטחה שיהיה בסדר אחרי הפרסומות. עמוד האינסטגרם המהפנט שהיא מתחזקת, כמו אתר הלייף סטייל הנושא את שמה ובו אלפי טיפים לחופשות, מתכונים וסטיילינג, הם הוכחה פוטוגנית שאפשר להיות זוהר ועם זאת נגיש מאוד. היא מתחזקת דרכם את הדימוי שלה כמיס־פרפקט. הכל מוקפד, מהודק, בטוב טעם. לא לגמרי מכאן, ועדיין הכי בבית בעולם. הראל טוענת שזה קשור בעובדה שהיא לפני הכל צלמת שמחפשת את הפריים המושלם. "אני לא חושבת שאני משקיעה יותר מאנשים אחרים בתמונה. אני רואה באינסטגרם, עוד מתחילת הפלטפורמה, סוג של גרסה מחודשת לאלבומי התמונות של פעם שאני כל כך אוהבת להסתכל עליהם מדי פעם. מגיל מאוד צעיר התחלתי לצלם. תמיד חיפשתי את הזווית המיוחדת, הרגע של הקליק. וכמה היה קשה לעשות את זה במצלמת פילם! בסוף תמיד התמונות הטובות ביותר של הרגעים שהכי רציתי לשמר הן אלו שנכנסו לאלבום, אני חושבת שככה זה היה אצל כולנו. ועדיין, יש לי חברה שאומרת, 'יאללה, תעלי גם דברים מהיום־יום'. כשאת עייפה בבית, שלא הכל ייראה טו־גוד'".
צודקת.
"אני מעלה את זה יותר בסטורי. בפיד אני בוחרת את הרגע המסוים שבא לי לתעד. אבל אני לא עובדת בזה".
יש סיכוי שתעלי פוסט על איזה יום נורא היה לך בלי תמונה מדהימה של שקיעה?
"האינסטגרם שלי הוא לא חלופה לטיפול פסיכולוגי".
היא כבר 15 שנה בעניינים. מדלגת בין שלל תפקידי הגשה, דוגמנות ומשחק. ילדה טובה נהריה שבנתה את עצמה בחריצות, בלי פרוטקציות, בלי טופס טיולים בגלי צה"ל. רק עבודה קשה, מקצוענות שהאנשים שעבדו איתה מהללים וחיוך שאי־אפשר לעמוד בפניו. בימים אלה היא הפרזנטורית של zer4u ושגרירת Pandora ישראל. בין לבין היא מצטלמת לתוכנית חדשה בערוץ האוכל, 'אופים עולם', לצד השף מיקי שמו, מגישה את 'טרמינל' ומשמשת מגישה מחליפה ב'פותחים יום' ברשת 13.
היא כמעט לא משחקת יותר. לא מתוך החלטה עקרונית, אבל כן מתוך הבנה שהיא נהנית יותר בתפקידי הנחיה והגשה. לפני שלוש שנים, אחרי ש'חדשות הבידור' בהגשתה ירדה, מצאה עצמה בלי עבודה. "הייתה לי שנה בלי אף פרויקט בטלוויזיה. לשמחתי, התחלתי את הבנייה של האתר שלי עוד לפני, בלי שידעתי שלא תהיה לי עבודה על המסך, אבל כשקרה מה שקרה, התחלתי מהר מאוד לפתח את המודל העסקי. ניתבתי לשם את האנרגיה. לא רציתי לחכות בבית אם תהיה הצעה מהטלוויזיה או לא. אנחנו מדינה קטנה ואי־אפשר כל הזמן לעבוד בטלוויזיה. זה לא ריאלי. אתה צריך למצוא בעצמך עוד דברים שאתה טוב בהם ולפתח. במקרה שלי, בגלל שגם הרקע שלי בצילום ואני אוהבת לכתוב, היה לי נוח להתלבש על הפלטפורמה הזאת. אמרתי, אני אבנה אתר שמשלב את כל תחומי הלייף סטייל שאני מתעסקת בהם, ולשמחתי זה די מהר תפס תאוצה. העיסוק באתר ממלא אותי מאוד. ואני גם הבוס של עצמי".
היא נשואה כבר 11 שנה לגבר שהכירה בגיל 13 וחצי. היא מבינה שזה קצת לא נורמלי, אבל לא מתרגשת מכל מי שמרים גבה או תוהה אם זה בכלל אפשרי. "הוא הציע לי נישואים בגיל 16. עם טבעת. והסכמתי. פשוט לקח לנו הרבה שנים עד שמימשנו את זה. הרבה ילדות חושבות שהחבר הראשון שלהן יהיה 'האחד', פשוט לא האמנתי שאצלי זה באמת יקרה. הרבה אנשים מגיבים לזה, אבל אז אני מרגיעה אותם שהיינו פרודים במשך שנתיים בתקופת הצבא והם: אה, אוקיי. כשאתה עושה את החישובים האלה, אתה מבין איך הזמן טס. התמזל מזלי להכיר אותו בגיל כל כך צעיר".
וזה שבחוץ יש עולם מלא אפשרויות?
"כל אחד ומה שמתאים לו. אני רוצה לחזור לישון בסוף היום עם עומרי".
לא הייתה לך כמעט תקופת רווקות. יש אנשים שמתעצבים מחדש בתקופה הזאת.
"נכון, בתקופה שלא היינו יחד בצבא היה לי בן זוג אחר. הייתי רווקה לחודש. זה לא חסר לי כי כנראה לא הייתי מעולם טיפוס כזה. במובן הזה התעצבנו יחד. יש הרבה זוגות שהיו יחד מתקופת התיכון ובאיזשהו שלב כל אחד הלך לדרכו. אצלנו לשמחתי זה לא קרה. כל השינויים והאתגרים שעמדנו בפניהם, צלחנו אותם יחד. כל אחד מאיתנו נותן לשני מקום לפרוח בעצמו. בין אם זה בקריירה של עומרי כיזם בתחום הספורט והתזונה. אנחנו לא עוצרים אחד את השני מלהתפתח. לחוד וביחד. אנחנו ביחד אבל גם יודעים לשחרר".
עברתם שנים סוערות יחד. אולי אתם בלתי מנוצחים.
"הזוגיות עמדה בשנים האלה בפני מבחנים כל הזמן. יש לחץ. גם כלפי עצמך וגם מצד הסביבה. התחושה הזאת של כישלון, בכל פעם שאתה לא מצליח, עלולה מאוד לערער. איך הצלחנו לצלוח את זה? אולי עצם זה שהיינו מודעים שזאת תקופה קשה והבנו שיש לנו מטרה משותפת. שאנחנו רוצים להצליח. אתה כן מנסה למזער את הוויכוחים ככל האפשר. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. אותנו זה חיזק, אבל זה לא שלא היו לנו קשיים".
ומה גילית על עצמך?
"שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. במהלך החיים, כשביקשו ממני לתאר תכונות בעצמי, אמרתי: רגישות יתר. מישהי שנפגעת מכל דבר. רגישות שהיא בעוכריי. והשנים האלה חישלו אותי. אני מצליחה להרים את עצמי. אני נותנת ביטוי גם לקשיים, אבל אני לא שוקעת בהם. מצליחה להחזיק את עצמי ולדעת להתרומם. אני שמחה מאוד בחלקי, וגם אם לא אצליח להיכנס שוב להיריון או אם יהיה לנו עוד ילד, אני אהיה שלמה ומאושרת לגמרי. אולי בגלל שהיה לי כל כך קשה להיכנס להיריון, אני לא יכולה להגיד לך, הלוואי שזה בכלל לא היה קורה. יש בי את הדבר שעדיין מכיר תודה, שאפילו לקצת זמן, חוויתי היריון. אני לא מצטערת על כלום. אלה התחנות של החיים שלי".
