כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על זבל

השקיעה המדברית הסתיימה, ואיתה סופות החול המעיקות של שעות היום. השקט המוחלט, המרגיע, יורד על קיבוץ קטורה. על הדשא, על רקע הרי אילת, לצד מתחם המגורים, רוקד זוג. היא אמריקאית מהזן המכונה "ג'ואיש פרינסס", הוא ישראלי מהסוג המכונה "שלוך".

בצד, ליד פינת המיחזור, צעירה פלסטינית מקלידה את שיעורי הבית שלה על הלפטופ. "מה פתאום", היא אומרת לי כשאני מסבה את תשומת ליבה לזוג המתהווה יחף על הדשא. "הם הרי לא נשואים, ואף אחד לא מקיים פה יחסי מין". אני מנסה להבין אם היא צוחקת, או שהרקע שלה באמת מחייב אותה להאמין שלא ייתכן ששני בני 20 הורמונליים, שנמצאים רחוק מהבית, ילכו אחרי היצר בפינה שקטה במגורים המעורבים. היא לא צוחקת.

אלה תוצרי הלוואי של החלום שהפך למציאות במכון הערבה, בית ספר ללימודי סביבה שמזמין אליו סטודנטים מהמזרח הקרוב - ישראל, פלסטין, ירדן, מצרים - ומשאר העולם, שסבורים שהם יכולים לתרום ולהירתם לקהילה שמתגבשת סביב המכון. מכון הערבה הוקם בקיבוץ קטורה לפני 12 שנה על ידי ד"ר אלון טל, במטרה להציע לסטודנטים זרים ומקומיים שנת "לימודי חו"ל". מאז הדברים קצת השתנו, וחוץ מלימודי חו"ל הוא מציע לימודים אקדמיים, קורסי קיץ, תוכניות מחקר ופרויקטים סביבתיים שיוזמים הבוגרים.

בין הרפת לחדר האוכל, בין האורווה לחווה הסולרית, מתכנסים הסטודנטים ולומדים חוק סביבתי, לימודי מדבר, מבוא לאקולוגיה, ניהול מים במזרח התיכון, מנהיגות סביבתית, כימיה ופיזיקה, וגם קצת עברית, אנגלית, ערבית ואחד על השני. יש שני דברים שחשוב להם להבהיר מההתחלה: "אני לא מהמחבקי עצים האלה", מדגישה סטודנטית פלסטינית, ועל אותו משקל מחרה מחזיקה אחריה סטודנטית ישראלית: "אני לא מחבקת ערבים".

בואו נתחיל בשותפות. שאנשים יתחברו (צילום: גלית קוסובסקי)
 

"גם המכון וגם אני נתפסים כשמאלנים", אומרת רינה קדם ( 26 ), שלמדה כאן לפני שנתיים ועכשיו מרכזת פרויקטים מול בני נוער וקהילות בישראל, בפלסטין, בירדן ובארצות הברית. "אבל כאן הסביבה חשובה יותר מהדעה. כשלומדים את הסביבה לעומק מבינים שאנחנו חולקים שטח כל כך קטן, שאין לנו ברירה אלא ללמוד ולחלוק את המשאבים שלנו. בשביל לדבר עם ערבי אתה לא צריך להיות שמאלן, אתה צריך להיות ריאליסט".

ובכל זאת, הנושאים האלה עולים.

"ברור שמדברים על פוליטיקה, אבל אי אפשר להיתקע שם. אמא שלי גדלה בסוריה, ערבים זרקו עליה אבנים, אבל זה המטען שלה - לא שלי. אני לא מחפשת שלום, אני מחפשת קיום. בואו נתחיל בשותפות, בלעבוד יחד. המטרה היא שאנשים יידעו איך להתחבר".

לא שמעו עלינו

סיפור ההקמה של קטורה שייך לסוג הסיפורים המפתיעים בתמימות שלהם.באמצע שנות ה-90 החליט ד"ר אלון טל, עורך דין סביבתי וחבר קיבוץ קטורה, להקים מכון ללימודי סביבה שידריך סטודנטים מרחבי המזרח הקרוב. התקופה היתה אופטימית, אחרי אוסלו, אחרי פתיחת מעברי הגבול עם ירדן, לפני - כך קיוו כולם - שלום עם הפלסטינים. טל פנה לוועדת המשק של הקיבוץ ובהמשך לאסיפת הקיבוץ. הקיבוץ התחייב לתמוך בו כלכלית במשך שנה.

ב-1996 נפתחה שנת הלימודים הראשונה עם 26 סטודנטים, ביניהם אמריקאים, ירדנים, פלסטינים וישראלים - ערבים ויהודים. חלק מהסטודנטים הפלסטינים לא הצליחו להגיע, בגלל סגר שהוטל בעקבות אירועי מנהרת הכותל. "לא הבנתי בהתחלה למה שסטודנטים אמריקאים יבואו לקיבוץ קטן בישראל, ארבע שעות נסיעה מכל מקום", תוהה מרים שרתון, חברת קיבוץ ילידת שיקגו, שהאהבה למדבר הרחיקה אותה מעבודה במוזיאונים עד לרפת של הקיבוץ. "אבל הרעיון משך אנשים דווקא בגלל המרחק, הטבע והשקט".

בעוד שהישראלים והאמריקאים מגיעים לפה בעיקר דרך אוניברסיטאות וחברים, סטודנטים פלסטינים, ירדנים ומצרים מתוודעים למכון דרך מודעות בעיתונים - שלא מציינות במפורש היכן נמצא בית הספר. "חיפשתי מלגות ללימודי סביבה", מספרת לינה איסמעיל (27) משכם, "וראיתי מודעה בעיתון 'אל קודס' על מכון הערבה. הם לא אמרו שזה בישראל".

עם זאת, כולם מסכימים שאין מספיק מודעות למכון בציבור הישראלי. "שמנו לב שהגיעו סטודנטים מאקוודור ומגאנה, אבל אנשים בערבה לא הכירו אותנו", מספרת שרון בן חיים, האחראית על הקשר עם בוגרי המכון. "לכן הקמנו את סבב"ע — 'סביבה בערבה' שמאגדת פעילויות באזור".

אין גבול לביוב

"אומות נהרסו בגלל דברים שאנחנו לא מבינים — הרי געש, סופות, בצורת", מסבירה רולה (27) מג'נין. "אבל המאה ה-21 היא המאה הראשונה שבה בני אדם יוצרים את אסונות הטבע".

הבעיה שאיתה מנסים להתמודד בקטורה היא העובדה שבמדינות השכנות המודעות לנושא נמוכה אף יותר מבישראל. "בשכם אין שום עניין בנושאים סביבתיים", מספרת לינה. "לעומת המלחמה הכל טריוויאלי. איך אפשר לדבר על מיחזור כשיורים באנשים ברחוב?

"אני מאוד מתעניינת בסוגיות סביבתיות. הבעיה היא שבקהילה שלי לא מתייחסים לזה כנושא מרכזי. בגדה המערבית יש הרבה בעיות שנובעות מהסגר ומהמצב הפוליטי. יש לנו בעיה איומה עם אשפה ועם זיהום אוויר — מקרים רבים של סרטן בגדה המערבית נובעים משריפת צמיגים במהלך האינתיפאדה. אין מטמונות פסולת ראויות בגדה, וקשה מאוד להשיג קרקע בשביל זה, בגלל מה שישראל מכנה 'בעיות בטחוניות'".

לא משנה מה הדעות שלנו, יש פה מציאות (צילום: גלית קוסובסקי)

"בג'נין כל אחד דואג לעצמו", מתארת רולה. "אין מיחזור ואין מודעות סביבתית. אני לא שותה שם מי ברז. זאת בעיה חמורה, והיא משותפת לישראל ולפלסטין: זה יחלחל למי התהום. ביוב לא מאמין בגבולות. אנחנו מקווים, בצחוק, שהוא יזרום לישראל ולא אלינו, אבל הבעיה משותפת לכולנו וצריך להתמודד איתה יחד".

"לא צריך לחכות לאסון אקולוגי כדי להתעורר", מזהירה קדם. "זה לא רק אוכל אורגני לעשירים — זה לשפר מצב של עוני, בפלסטין ובעולם. צריך ללמד אותם לגדל נבטים במקום לזרוק עליהם קמח לבן. אני רואה חבר'ה פלסטינים מדריכים סבתא פלסטינית להשתמש בקופסת הנבטה. לא משנה מה הדעות שלנו, יש פה מציאות".

לומדים לחיות ביחד

צלם שיתמקם ביציאה מחדר האוכל של קיבוץ קטורה יוכל לנפק בקלות אינספור צילומי "דו קיום" פסטורליים: בחורה בחיג'אב יוצאת ואחריה בחור בכיפה; צעיר אמריקאי שנראה כמו קוורטרבק בפוטבול בגופיה של "I Love Israel" וקעקוע "חי". כולם, אגב, בכפכפי קרוקס.

על דו קיום, כאמור, לא מדברים פה, אבל על חברות בהחלט כן. "אנחנו לומדים לחיות ביחד, גם אם אנחנו לא מסכימים אחד עם השני", מבהירה תמרה. "ברור שכולם רוצים שלום, אבל אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו במצב של משבר ואנחנו צריכים לפתור את זה. השלום יבוא אחר כך".

"ידעתי שיש פה ערבים וישראלים ואמריקאים, אבל לא ידעתי אם זה מתאים לי, כי איבדתי את האמון בפרויקטים כאלה", מודה מונא דג'אני, סטודנטית מירושלים. "אבל קיבלתי פה הזדמנות לראות את זה מחדש. אנחנו לומדים דברים שחשובים לקונפליקט, והאינטגרציה פה טבעית לגמרי, כל אחד מצא עם מי להתחבר".

"המפגש שלי עם ישראלים היה מפתיע — הם לא ממש יודעים מה קורה בגדה", מסבירה לינה. "אני מאמינה שאם הם היו יודעים הם היו מנסים להשמיע קול זעקה. הבעיה היא שרובם עיוורים. "באתי לכאן בעיקר בגלל העניין הסביבתי, אבל רציתי לתקשר עם אנשים שאסור לי לדבר איתם. רציתי לראות אותם כבני אדם ולא כחיילים. זה לא קל כשאמא שלי מספרת לי שהיו חיילים בבית שלי. וזה לא קל לי לדבר עם מישהו ולשכוח שהוא היה חייל. אבל אני שמה את זה בצד.

"לפני שבאתי לפה מעולם לא דיברתי עם יהודי - ישראלי בצורה חופשית. אני מדברת עם יהודים - ישראלים רק במחסומים, ואלה הפנים של הצבא. בסופו של דבר, אם ייתנו נו להיפגש ולדבר אחד עם השני נוכל לשנות משהו. אבל כל עוד מפרידים בינינו ושותלים רעיונות בראש שלנו לגבי האחר — זה לא יקרה".

גם עבור רולה זאת היתה ההזדמנות הראשונה לפגוש ישראלים. "זה היה קשה אבל מעניין. צריך לגלות הרבה הבנה, אחרת לא תוכלי לגור איתם. היה קשה להיות פה במיוחד כשישראל היתה בעזה, או בפיגוע בירושלים. הם מצטערים על מה שהם עושים בעזה, אנחנו מצטערים על ירושלים. אבל אין מה לעשות חוץ מלהצטער".

אתם מדברים על זה?

"התחלנו לדבר אחד עם השני, וגם הם, אני חושבת, רוצים להבין אותנו. אין לי בעיה עם הישראלים עכשיו - עכשיו הם חברים שלי ללימודים, לא חיילים. אני מניחה שכשהם עמדו במחסומים הם ראו אותנו בתור חיות. בהתחלה היה מוזר להיות איתם כי ידעתי שהם היו חיילים, אבל אני מניחה שבצבא אתה ממלא פקודות וזהו".

"לא כל המשפחה שלי היתה מרוצה מזה שאני פה", אומר עזיז (25) מירדן. "הם קצת רגישים לגבי המאבק הישראלי - פלסטיני. אני מצידי מסתכל רק על העתיד - אנחנו חולקים מים, משאבים וגיאוגרפיה, ואנחנו צריכים לתרום אחד לשני. אולי אהיה שר בירדן ורינה תהיה שרה בישראל, וככה נוכל לעשות משהו".

אף אחד במכון הערבה לא מאמין שהוא יציל את העולם או יביא השלום, אבל כולם מאמינים שהם יכולים לקדם במקצת את שתי

המטרות הגרנדיוזיות האלה. את הפוליטיקה הם משתדלים להשאיר בצד. "יש לי פה חברה שסורגת משקיות פלסטיק", אומרת רולה. "אנשים פה גורמים לי להאמין שאולי אנחנו "כן יכולים לעשות דברים יחד".