עולמם הקסום של שריקי ובנבנישתי

בפרק הראשון לא הבנתי למה זה קורה; בפרק השני חשבתי שלפנינו עוד עילה למיחזור סלבריטאים והפעם בפורמט "הדאחקה המזדמנת"; בפרק הרביעי כבר התמכרתי. "שוטטות". יופי של סדרה קומית, גם כשהיא לא כל כך קומית, ותחליף הסאטירה הכי מענג שערוץ 2 השכיל לנפק בקיץ הזה. רק שימשיכו.
למי שזה עתה חזר מהתנתקות ארוכה מערוץ 2 (אומרים שחצי מיליון ישראלים מבלים חלק מן הקיץ בחו"ל, ואומרים שזה דופק את הרייטינג), המסגרת העלילתית (מה שקרוי קונספט) פשוטה עד להדהים, בחינת "איך לא חשבו על זה קודם", אבל עוצמתה טמונה בפשטות. הנה כך: אסף רותם, (אסף הראל, שגם כתב) עוד לפני שהוא פותח את הפה – ברור שהוא הפלצן הצפוני בהתגלמותו. הוא חולם על טוק שואו משלו אבל משהו נורא חדשני כאילו ועם אנשים שלא ראינו (למשל דורון רוזנבלום, תמר גוז'נסקי). כשהוא נוחת על קרקע המציאות, הוא מוצא את עצמו במשרדיו של מפיק ערוץ קהילתי בראשון (במלעיל), מצוות ל"וידאו טופ, הולכים על כל החופה". את "וידאו טופ", צלמי חתונות מהגהינום, תפגשו בדמותו של יניב (במלעיל) בנבנישתי, צלם חובש כיפה, בלונדי ודעתני עם מבטא מזרחי-כללי (השחקן אורי גוטליב). שותפו לחתונות הוא שריקי, (ארז בן הרוש) גם כן עם מבטא, סאונדמן די אידיוט, טוב לב ופשלונר גדול. השלושה לוקים בהערצת גיבורים, בחלומות התעשרות, בחזיונות התקמבנות, בכיסופים לעשות מכה, לא חשוב איך בדיוק.
הרדיפה אחרי האושר והעושר נערכת בטנדר של "וידאו טופ". המפיק הממולח מקושר איכשהו לסלבריטאים, ומדי פעם אנו חוזים בהופעה של אחד כזה על המסך. בין היתר ראינו כבר את יגאל שילון, דודו טופז, אורנה בנאי, היי פייב, דידי הררי, איריס קול, הרזיאל-ז'קונט המעצבנת, זהבי העצבני, רונן חרזי, שלמה שרף, דנה מודן – ויהיו עוד. כי כו-לם מוכנים, למרות שהם עושים פרצוף, ליטול חלק בתוכנית הלא-מתממשת "מסע בין כוכבים" בערוץ הקהילתי בראשון (במלעיל, כזכור). וכולם לא יגיעו לשם, כי שלושת הבחורים הקומיים המצויינים כל כך מתברברים עם עצמם, עם הציוד שלהם, עם הסלבריטאים, עם חייהם הפרטיים הסבוכים ועם החלומות שלהם, שמרוב עניינים צדדיים וחשובים בפני עצמם, הם לא מסוגלים לייצר את הדבר שלשמו התכנסנו.
וכך, "שוטטות" היא מה שקורה כשמנסים לעשות טלוויזיה. ומה שקורה מצחיק נורא, לפחות אותי, מכמה סיבות.

הנה רשימה בכלל לא סופית:

1. לדמויות יש עומק והן מתפתחות מפרק לפרק, בניגוד גמור למקובל בסטיקומים ישראלים לדורותיהם, ובטח בערוץ 2. והן מדייקות להפליא בפרודיות שלהן. אסף רותם, העורך-במאי הדגול בעיני עצמו, מתגלה כמעריץ גיבורים שוטה, בתנאי שהם הגיבורים הנכונים (דנה מודן נכונה לו, חרזי ממש לא). הוא מנסה, אבל לא מסוגל, להפעיל סמכות ומרות על צמד מלוויו. הם מנסים, אבל לא מסוגלים, לעשות סדר בראש של אסף רותם ולהסביר לו מה באמת מצחיק ואיך עושים טלוויזיה. כולם מדברים בדיוק ובטבעיות שכזו, שנדמה לצופה כאילו הוא נקלע לשיחה אורבנית, לא למשהו שקורה בתוך הקופסה.
2. משום כך הם אמינים מאד. לא אופייני לדמויות סיטקומיות עבריות, מ"איצ'ה" ועד "פאזל". כששריקי אומר ליניב (במלעיל), "יניבאנכולגידכמשו", הוא תוחם את גבולות המבוכה, הנימוס והלעלוע הישראלי, מודל 2001, הכי מדוייק שאפשר: כשאסף רותם ניצב בפני חבורת "היי פייב" השותקת ומתפתל בראיון שנועד לשאול, "האם הם מודעים לתדמית השיווקית שלהם כפרפרזה על הספייסגירלז", והם ממשיכים לשתוק ורק רוצים לעשות את השיר שלהם וללכת כי בפינה מחכה הצוות של גיא פינס, הוא אומר את כל מה שאפשר לומר, בבת אחת, על הפערים שבין דימוי, דימוי עצמי, דימוי טלוויזיוני ובני אדם של ממש. וזה נורא מצחיק.
3. מה שהיה דאחקה, גם הוא תופס עומק. עניין הסלבריטאים והערצת הגיבורים הישראלית הוא אחד מן העוגנים של "שוטטות", אבל זה בשום אופן לא רק תרגיל באירוח סלבריטאים (למרות שאולי חלק מן הרייטיינג של התוכנית נובע מן האירוח). כי הסלבריטאים נגלים כאן לעתים כבובות נבובות, לעתים מתוך שיתוף פעולה מלא עם התסריט – כמו דנה מודן שמשחקת את הצפונית הדוחה עד הסוף - ולעתים, מפני שזה מה שיש, ורק צריך להציב אותם בקונטקסט חדש, מחוץ לכורסה הנוחה באולפן הנוח, רווי הממלכתיות ומדושן העונג.
טונות של אהבה עצמית שופכת איריס קול על עצמה, וכמוה רזיאל-ז'קונט. עייפות אמיתית מלימור ובנותיה תמצאו אצל אורנה בנאי. גברים עצבנים, דעתנים, נלעגים למדי בנפיחותם – תמצאו בדמויות של יגאל שילון, דודו טופז, דידי הררי ואחרים. וכך, למרות שסלבריטאים משחקים תפקידים די מוכתבים, כשממסגרים אותם בין המשולש המופלא רותם-בנבנישתי-שריקי, הם נראים כאילו באמת עוד דקה יתיישבו לכם על הספה, ואתם ממש לא תרצו אותם שם.
4. ככותב, אסף הראל מצליח לומר את כל מה שאפשר לומר על ישראל 2001, (בינתיים בלי אינתיפאדה ומשבר כלכלי, אלא רק באיפיונים של טיפוסים וסיטואציות נקיות מ"בעייתיות" ברייטינג). אני לא זוכרת שמצאתי כל כך הרבה חלקיקי-דמויות שמוכרות לי מן החיים, כמו בתוך השלישיה המוצלחת הזו. המבחן הסופי של סיטקום חכם הוא, האם אני ואתה – כלומר הצופים – מוכנים לקבל, שבוע אחרי שבוע, את הדמויות כשיקוף מסויים שלנו. אף אחד מהם אינו תאום שלי או צילום רנטגן שלי, אבל כל השלושה, בצירופים שונים, מוכרים לי מפני שהם דומים כל כך לנו – ולי. בינתיים מצלמים חתונות, בינתיים לא מזהים עד הסוף את פלצנותנו-שלנו, בינתיים רבים ומתפייסים בקולניות ובסנטימנטליות, ובינתיים חיים – מכוח החלום שפעם, אולי, עוד יהיה טוב יותר.
5. לנוכח כל אלה, בקשה ותחינה אל המפיקים ("המון הפקות"). אנא, נסו לריב עם הזכיינים כדי לקבל עוד כמה דקות מסך, כי לא יעלה על הדעת (היש נימוק ישראלי טוב מזה?) ש–24 דקות של "שוטטות" מופרעות ב–11 דקות של פרסומות, או שיש 16 דקות פרסומת בתוך 29 דקות כיף. הנתונים לקוחים מקומבינה נפוצה: ערוץ 2 שלחו קלטות לצפייה, כי הם רוצים ביקורת. בתוך הקלטות יש תזמון מדוייק – באחריות הערוץ – של זמן-סדרה וזמן-פרסומת. אוהבים את "שוטטות"? רוצים להתחיל עצומה להארכת התוכנית? אני חותמת.

"שוטטות", יום ד', 21:30, ערוץ 2