שיוויון בחינוך? תשלמו

מנתונים של מרכז "אדווה" עולה, שישראל היא אחת המדינות שבה ההוצאה הממשלתית לחינוך היא מהנמוכות ביותר בקרב המדינות המערביות. בהשוואה למדינות כמו אוסטריה (96%), פינלנד (92%) וצרפת (88%), ההוצאה הממשלתית של ישראל מסך ההוצאה הלאומית לחינוך עומדת על 76% בלבד. רק באוסטרליה (74%) ובארה"ב (74%) ההוצאה הממשלתית לחינוך קטנה מזו שבישראל.
בחישוב לא מורכב במיוחד אנו מגיעים לממצא הבא: אם הממשלה מקצה יותר מ-21 מיליארד שקל לחינוך, משמעות הדבר היא שההוצאה הלא-ממשלית עומדת על יותר מחמישה מיליארד שקל - סכום עצום, לכל הדעות. חלקו של סכום זה בא לידי ביטוי בהוצאת משקי הבית על החינוך. נקל לשער, שלא כל משקי הבית מוציאים סכום דומה: במציאות שבה פערי ההכנסות בחברה הישראלית הם מהגדולים בעולם המערבי, ברור שלקבוצות האמידות יתרון מכריע על פני הקבוצות הלא-אמידות.
שנת הלימודים נפתחת בסימן הפרטה מואצת של מערכת החינוך תחת שרביטן של שרת החינוך, לימור לבנת, ומנכ"לית המשרד, רונית תירוש. אמנם תהליך הפרטתה של מערכת החינוך הוא תהליך ארוך וממושך, שהחל באמצע שנות השמונים, אבל ניתן לומר שכעת, עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית, התהליך לובש טונים מאיימים במיוחד. משרד החינוך נוטה יותר מאי-פעם בעבר לאשר את פתיחתם של בתי-ספר המתהדרים בייחודיות פדגוגית ובהשקפות עולם מגוונות. אם מביטים מעבר למלל הנשגב ולסיסמאות היפות, ניתן מיד לראות שהמשותף לבתי-ספר אלה הוא שהם מפעילים מנגנוני סלקציה נוקשים וגובים שכר לימוד העולה בגובהו לעיתים על שכר הלימודים באוניברסיטה.
אחד הביטויים המרכזיים לאופני פעולתם של בתי-ספר מסוג זה הוא רשת בתי-הספר הנקראים "דמוקרטיים". השימוש במושג דמוקרטיה מעלה אסוציאציות מספרו של ג'ורג' אורוול. אנו רואים כיצד המושג פושט ולובש צורה, והופך למעשה מסווה לפעילות בלתי-דמוקרטית מובהקת; מטרתם המרכזית של בתי-הספר הדמוקרטיים היא יצירת אוכלוסיית תלמידים הומוגנית ומתן הזדמנויות חינוכיות על בסיס מעמדי - הזדמנויות המאפשרות להם מסלול סלקטיבי הן במערכת החינוך והן בשוק העבודה העתידי.
הדבר המקומם ביחס לבתי-ספר אלה הוא שהם פועלים כבתי-ספר פרטיים על בסיסה של תשתית ציבורית, וכך יוצא שהם נהנים משני העולמות - גם מקציבים ציבוריים וגם מתקציבים פרטיים. מפעיליהם משתמשים, אם כן, בתשתית ובמימון ציבוריים כדי לקיים מערכת חינוך בדלנית מבחינה מעמדית.
אחת ההצדקות לשיטה הקפיטליסטית, זו המתיימרת ללבוש פנים אנושיות, היא שהשיטה מאפשרת שוויון הזדמנויות כלכלי הבא לביטוי מיוחד במערכת החינוך. כלומר, תומכי הקפיטליזם מודים שהשיטה יוצרת אי-שוויון בחלוקת ההכנסות אך טוענים שהיא מעניקה, באמצעות שוויון הזדמנויות חינוכיות לכל מי שרוצה ויכול, את ההזדמנות לתרגם את היכולת והרצון ליתרונות כלכליים. הם מבקשים לראות במערכת החינוך אי שוויוני בתוך ים של מציאות בלתי-שוויונית. קיומו של אי כזה מתאפשר רק כאשר המשאבים המופנים לבתי הספר השונים זהים. אבל במציאות בה המשאבים אינם שווים, הרי שסיסמאות "הכל תלוי ביכולת וברצון" הופכות חלולות וציניות.
מוזר, מאוד מוזר, שהמקום בו ניגף עיקרון שוויון הזדמנויות הוא המקום בו אמור להיעשות צדק - בית-המשפט. לפני ימים אחדים פסק בית-המשפט המחוזי בתל-אביב נגד משרד החינוך, והורה לו לאפשר את פתיחתו של ביה"ס "עתיד", מייסודה של התנועה הסיינטולוגית, בכפר הנוער "מקווה ישראל" בחולון. אפשר שדווקא במקרה הזה קיימת הצדקה עקרונית לחייב את משרד החינוך במתן רישיון לפתיחתו של בית-ספר, אבל המקור לחשש ולדאגה עבור מי שחרדים לעיקרון שוויון ההזדמנויות בחינוך נמצא בנימוקי בית המשפט המחייבים את מתן הרישיון. השופט גרוניס קבע, כי "זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית, זכות טבעית הטבועה מן הקשר בין הורים לצאצאיהם".
לפני פסק-דין זה ניתן היה להבחין בין דיבורים ומעשים ביחסו של משרד החינוך לתהליכי ההפרטה של מערכת החינוך. מצד אחד, הביעו קברניטיה התנגדות להפרטה, ומצד שני השלימו ואף עודדו אותה. אפשר שפסק-דין זה יביא לאחידות בין רטוריקה ובין פרקטיקה. משרד החינוך, ברוח העיוועים המשתלטת על החברה הישראלית, גם יפריט וגם ידבר בזכות ההפרטה. הרי השופטים בישראל קבעו, ש"זכותם של ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם", אז מי הוא משרד החינוך שיקרא תיגר על קביעתם, ועוד בשם עיקרון של שוויון הזדמנויות – שריד של אידיאולוגיה סוציאליסטית שזה מכבר אבד עליה הכלח?

ד"ר יוסי יונה הוא מרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב