סייח צעיר באורווה

בפעם הראשונה ששמעתי את "באושר ועוני", עוד היה לי נעים באוזן. המקצב הסמי-לטיני, השירה הכאילו מזרחית וגיטרות הסבנטיז, הרכיבו להיט של ממש. אחרי שטיפת המוח הרדיופונית, הוא, איך לא, נמאס, אחרי ככלת הכל והתמונה, עמר הוא עדיין לא פרנק סינטרה.
בהנחה שאני לא בודד בתחושותיי, אני קצת מודאג. יש סיכוי סביר שהשחיקה הבלתי נמנעת של השיר, תרחיק רבים מלגשת ולהאזין לתקליטו החדש של עמר, שכולל לא מעט רגעים מוצלחים. נכון, לא מדובר ביצירת מופת, אבל זהו בהחלט תקליט בכורה מבטיח למדי, שעשוי לסמן את תחילתה של קריירה ממושכת.
עמר שוחה בתוך הזרם המרכזי של הרוק הישראלי: החל בשלמה ארצי, דרך מני בגר וכלה באהוד בנאי. אבל בתוך מערבולת הקלישאות המוזיקליות שמלווה אותו, הוא מצליח פה ושם להטביע חותם ייחודי ומסקרן. השירה של עמר עדיין בוסרית ומלאה במניירות, אבל יש לו נוכחות, כריזמה והתלהבות, דברים שנעדרים מרשימת תכונותיהם של מרבית זמרי הדור החדש שלנו. עושה רושם, שאפילו יש לו מה להגיד מדי פעם. הריסון ההפקתי שנכפה עליו, בין אם לצרכים מסחריים ובין אם מתוך שמרנות של המפיק שמוליק נויפלד, לא ממש משרת אותו. עמר נשמע לי כמו סייח צעיר שרוצה להתפרע, אבל הכבלים שהניח עליו נויפלד, משאירים אותו בתוך האורווה. חמים ונעים שם, אבל בחוץ הדשא יותר טרי.
הצעד הבא של עמר יהיה מכריע. סיבוב הופעות מוצלח, שיממש את הפוטנציאל של האלבום, ועבודה קשה על כתיבת שירים חזקים, עשויה להפוך אותו לאחד מכוכבי העתיד שלנו. השענות יתר על עצות חברות התקליטים, עלולה להפוך אותו לאפיזודה חולפת, וזה יהיה חבל.