חורשים את האטלס

כשמחליטים לנסוע לחו"ל זה בדרך-כלל כדי לראות ולנשום משהו מרענן. לא רצינו עוד מסלול חרוש לעייפה ברגלי תיירים. כג'יפאים רצינו לשלב נסיעת שטח עם קצת ערים ושווקים. החלטנו לנסוע למרוקו.
את הטיול התחלנו בספרד, שם שכרנו את הג'יפים. נסענו למצר גיברלטר ועלינו על מעבורת שלקחה אותנו לסאוטה שבמרוקו. בבת אחת עברנו לימי בראשית. הכניסה למרוקו איטית, מסורבלת ומזכירה סיפורי אלף לילה ולילה. בדיקת הדרכונים במעבר הגבול מייגעת מאוד. המשכנו בנסיעה מהירה כדי להגיע למרקש. הדרך היתה קשה במיוחד, גם בגלל הכבישים שנראים כמו הדרך הישנה לאילת, וגם בגלל הרגלי הנהיגה של המרוקאים. קו לבן הוא בגדר המלצה בלבד, ואורות מדליקים רק כשבאה מכונית ממול.
למרקש הגענו בלילה. בבוקר התעוררנו ליום שמש זוהר שהבליט את הצבעים המדהימים של העיר. עיר בצבע של חמרה. הבתים כולם אדמדמים, והמשקופים בכחול-טורקיז בוהק. במרקש מומלץ לסייר עם מדריך. אנחנו לקחנו סטודנט שמלווה תיירים בזמנו החופשי. את המדריכים המוסמכים על-ידי הממשלה ניתן לזהות לפי תג שמוצמד לדש הקפטן שלהם (רבים מהגברים לובשים גלבייה עם מצנפת ענקית - קפטן). התפקיד שלהם הוא לכוון את התייר בסמטאות העיר ולסייע במגע עם המקומיים. רובם מדברים צרפתית, ספרדית, אנגלית וכמובן ערבית מרוקאית.
רצינו לראות את השוק במדינה, המרכז העתיק של העיר. הסמטאות שלה צרות ובדרך-כלל גם בוציות. בכוכים חשוכים ניתן לראות בעלי מלאכה שונים: בורסקאים, רוקמי כפתנים בחוטי משי, גלפי עץ ואחרים.
פסענו בשבילי אחוזתו של איב סאן לורן, שנמצאת בסמוך לאחוזות של עשירי עולם נוספים. הגנים עשירים בצמחיה טרופית, וצבע המבנים כחול-סגול, מיוחד מאוד. אומרים שסאן לורן שואב את ההשראה לעיצוב הקולקציות שלו מהמקום הזה.
את הביקור במרקש סיימנו בכיכר ג'מעה אל-פאנה, כיכר מרכזית שמקומיים ותיירים מגיעים אליה. אפשר לראות שם להטוטנים, קוסמים, נחשי קוברה שרוקדים לקול חליל צורם, קופים מאולפים, מגידי עתידות וידעונים שמנבאים לכל המעוניין את עתידו מתחת למטרייה שחורה. לצדם אפשר למצוא מרפאים שעוקרים שיניים למי שמעז וצריך.

ברוכים הבאים לקסבה

התחנה הבאה - זאגורה. ירדנו מדרך המלך ונסענו בדרך עפר בנתיב החוצה את רכסי האטלס ומחבר את מרקש לווארזאזת. הדרך, שעוברת בעמק הדרעא והדאדס, צרה ומפותלת, אבל חוצה נוף מרהיב. נסענו בתוך כפרים קטנים שבתיהם בנויים בצפיפות רבה, מאבן מקומית. רוב הכפריים עוסקים בחקלאות ובמרעה. בצדי הדרך רואים קסבות הבנויות מתערובת בוץ וקש.
המושג קסבה זורק כל ישראלי לקסבה של שכם. אבל קסבה במרוקו היא שכונה צפופה שבנויה ממספר בתי-אב. דרך משובשת הובילה אותנו לקסבת טלואט, שנראתה כמו מצודה עתיקה שעברה ימים טובים יותר, לפני שהגשמים שטפו חלקים גדולים מקירותיה.
השומר המופקד על הקסבה הוביל אותנו במדרגות שחוקות אל חדר שדלתות הענק שלו מגולפות. כשנכנסנו, נגלה לעינינו מראה מרהיב: כל הקירות מצופים בפסיפסים שובי-עין, בגילופי עץ אשוח ובפסלי מתכת. הניגוד בין הפנים המפואר לחוץ המוזנח מעורר פליאה. האמנות נחשבת במרוקו לחלק מחיי היומיום, ואת זה ראינו לאורך כל הטיול.
זאגורה היא עיירה בגבולה הצפוני של הסהרה המרוקנית. מכאן יוצאים תיירים רבים לטיולי ג'יפים. העיר עצמה די עלובה, אבל את העניין מספקים האנשים ובעלי החיים. פתאום יכולה לעבור שיירת גמלים באמצע הרחוב ולחסום את כל הדרך באין מפריע. הנשים לבושות בגלביות שחורות, רעולות פנים. המונים רכובים על אופניים ופרדות, ומגיחים מכל כיוון אפשרי.
הנסיעה למרזוגה חולפת בנוף מדברי על משטח קרמי, מן פלטה ענקית שיצרו המים והאדמה. כאן צריך פשוט לתפוס כיוון ולנסוע. ורצוי שזה יהיה לכיוון הנכון. אין שום דרך, שביל או סימן. מדי כמה שעות ראינו משאית ישנה חוצה את השממה, ועליה כל מה שאפשר לדמיין - עזים, חמורים, צמיגים, ארגזים וגם עשרות אנשים. כמובן שכל מפגש כזה מלווה בעצירה ושיחה.

ארוחת ערב ברברית

הערב ירד ואנחנו חיפשנו את הדרך למרזוגה. לא היה שום סימן שהעיר קרובה, והדרך היחידה לנווט היתה בעזרת מכשירי הניווט הלווייני (GPS). המכשירים הוכיחו את עצמם - ובגדול. הלילה ירד ויכולנו לראות כיפת שמיים שלמה. הכוכבים נראו בקו האופק.
הגענו למרזוגה ואת הלילה עשינו במאהל, שם אירחו אותנו הברברים מכל הלב. הם שחטו כבש, הניחו אותו על האש, שרו, רקדו, סיפרו לנו סיפורים ולבסוף הניחו את הכבש על שולחן והזמינו כל אחד לבחור לו את הנתח המועדף עליו. אש המדורה והאוהלים, העשויים צמר גמלים, לא הצליחו להדוף את צינת המדבר.
את הזריחה יכולנו לראות לאחר הליכה על דיונות החול. הדיונות במרזוגה הן בתוליות וטובעניות, וגובהן מגיע לעתים ל-150 מטר. מי שלא מכיר אותן, מומלץ שיעשה את הדרך על גבו של גמל.
הזריחה היתה מרהיבה. כדור ענק לוהט ועגול של שמש עלה מתוך החוליות וצבע את כל הדיונות בצבע אדמדם. את שארית היום בילינו בנסיעה בדיונות של חול. כל כמה מטרים שקע רכב אחר שנהגו רצה להראות כמה הוא נחוש. זה היה יום קלאסי לנהיגת שטח אתגרית וחווייתית. רובו עבר בחילוצים. קשה לנסוע באזור הזה בלי מדריך מקומי, קל מאוד לטעות ולהיתקע. לכן, לקחנו איתנו בחור משבטי הברברים.
הברברים הם נפלאים. מכניסי אורחים, לבביים, כיף גדול לשוחח איתם. לי הם הזכירו את הבדואים. חיי האישה במקומות האלה קשים מאוד. היא נבחרת לבעלה על-ידי אבי המשפחה, והתכונה הנחשבת ביותר שלה הוא כוח העבודה שלה. במדבר סהרה והרי האטלס ראינו ילדות בנות 12-10 סוחבות על גבן תינוקות. הגדולות סוחבות ערימות עצומות של עצים והמבוגרות עובדות בחקלאות. והגברים? יושבים בחבורות במרכז הכפר ושותים תה מתוק.

מהמדבר להרי האטלס

הטודרה היא עמק ציורי ביותר שנאסף לתוך קניון תלול. מצוקי הגרניט אדמדמים ונישאים לגובה של 300 מ'. זהו אתר מבוקש על מטפסי הרים ומשוגעי X44. את הדרך בין המצוקים עושים טיילי ג'יפים שמצטיידים בכמה גלגלים רזרביים. אבני הדרך וחלוקי הנחל לא עושים טוב לצמיגים. הדרך עוברת בתוך הקניון ונפתחת אל הרי האטלס הגבוהים. הפסגות היו מושלגות ושילוב הצבעים נהדר.
המעבר מהמדבר להרי האטלס מדהים. עולים לגובה של 2,700 מטר, כאשר פסגות האטלס מגיעות ל-3,200 מטר. האוויר צלול וקר. הנסיעה - על קצות מצוקים שעל מדרונותיהם כפרים. הנופים ציוריים. נהר חוצה אותם, ובשפך הנהר יושבות נשים וכובסות הררי כביסה. הדרך הופכת למכוסת צמחיה, וכל רגב אדמה מעובד לחקלאות.
הארוחות בטיול שלנו התמקדו במרק חרירה וטאג'ין, בשר עשוי בקדירה על גחלים וקוסקוס. מי שרצה לגוון אחרי שבוע של טאג'ין ניסה את הפסטיה, מאפה ממולא בבשר יונים ושקדים. בתדריך קודם הוצע לנו שלא לאכול ירקות חיים ולשתות רק מים מינרלים. לצמחונים אני ממליצה להביא שימורים מהבית.
במרכז העיר מדינה הגענו למסגד שהוא בעצם קומפלקס מורכב - מסגד, שוקת וחמאם. במרתף חשוך יושבים אנשים לבושי כפתנים שחורים ומפויחים, ומאכילים תנור אש ענק שמחמם מים לחמאם. נכנסנו לחמאם המשמש מקלחת למקומיים שאין בבתיהם מים חמים. אני נכנסתי לחמאם הנשים, ובכניסה עמדה הבלנית והושיטה לעברי מגבת ודלי. הסברתי לה שאני רוצה קודם לראות, והיא הובילה אותי לחדר שבו פגשתי את המתרחצות. זה נראה כמו ציור. נשים שמנות יושבות עירומות על ספסלי עץ לצד חביות, ויוצקות על עצמן מים חמים עם דלי קטן. ויתרתי על חוויית הרחצה ויצאתי חולמת על מקלחת חמה אך רחוקה.
בפז התרשמתי במיוחד מרובע צובעי העורות. הגענו למקום דרך השוק הצפוף ביותר. כשעלינו על גג אחד הבתים, המראה שנגלה לעיני גרם לי לתהות אם המאה ה-21 הגיעה למרוקו. ריח העורות שזה עתה נפשטו מבעלי-החיים מסריח מאוד. העורות מתוחים על קירות הבתים הסמוכים, לייבוש. מתחת נראים בורות העיבוד והצביעה. העור, שעליו שיירי שומן ושערות, מושלך לבורות סיד, ומשם מועבר לשטיפה ולצביעה בבורות שונים. אנשים עומדים בתוך הבור, מוציאים וטובלים את העורות.
את הדרך חזרה למעבורת עשיתי כשההרגשה שלי שכל חושי גורו עד קצה גבול היכולת. צבעים עזים, ריחות לא מוכרים, טעמים מוזרים, מראות מדהימים. עושר מול עוני מדכא. הנופים הלא נגמרים, המעבר מהמרחבים האינסופיים לצפיפות האל-אנושית. מסע לתרבות אחרת, לימים שאנחנו מכירים מהסיפורים - מים מהבאר, כביסה בשפך הנחל, ערבים לאור מנורת לוקס. ולכל המקומות האלה הגענו בג'יפים חדישים ומאובזרים, עמוסים בציוד ובמכשירי ניווט. עולמנו המופלא.

ככה עושים את זה

הטיול יצא לדרך כהתארגנות פרטית. את הג'יפים שכרנו בספרד והתלווה אלינו צוות של מכונאים ומלווים שהכירו את המסלול. בארץ יש מספר חברות שמוציאות טיולים למרוקו, במסלולים דומים אבל במינונים קצת שונים: יותר ערים, פחות שטח. ויזות לחודש מוציאים בנציגות המרוקאית בתל-אביב.
בבתי-המלון והאכסניות בהם התארחנו מאוד עזר לי שק השינה שהבאתי מהבית. גם יותר חם וגם יותר נקי. לגבי קניות, בשווקים יש הרבה פריטים יפים. מנטליות המסחר היא שצריך להתמקח על המחיר. הכסף המקומי נקרא דירהם. שימו לב: המרוקאים לא מרשים לצלם אותם! לא כדאי לצלם ללא רשות, כי זה עלול לגרור תגובות אלימות.
הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות בתאריך 10.2.00