אום אל-פחם זה כאן

התנועה האיסלאמית הישראלית אינה שונה במהותה מתנועות דומות בארצות השכנות, ובארצות מוסלמיות אחרות. היא משקפת תסכולים ואכזבות מהעולם המערבי, הטיפוסיים לעולם האיסלאם כולו. הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל והישראלי-פלסטיני בפרט, לא יצרו את הרקע להתפשטות התנועה האיסלאמית ברחבי האזור. למי שלא יודע נזכיר כי תנועת "האחים המוסלמים", האם האידיאולוגית, במובנים רבים, של כל התנועות הפונדמנטליסטיות של המזרח התיכון בן ימינו, נוסדה במצרים כבר ב-1929 (וגדוד מתנדבים מטעמה לחם נגדנו במלחמת העצמאות). עז א-דין אל קסאם, שעל שמו נקראות כנופיות הרצח של החמאס, היה בכלל סורי שהגיע לארץ בראשית שנות ה-30 כדי להצטרף לג'יהאד של אז. שנאת יהודית יוקדת, שסימוכין לה מצויים בשפע בקוראן, הזינה אותו, וכן קנאים מוסלמים אחרים, וכל זה קרה לפני שהיו ההתנחלויות, לפני שהיה "כיבוש" ולפני שהיתה בכלל מדינה יהודית בתחומי ארץ-ישראל.
החמאס עצמו, וחיזבאללה בלבנון, צמחו בראש ובראשונה מתוך היענות לצרכים חברתיים פוליטיים בחברות הרלבנטיות. מדיניות ישראל, הן בלבנון והן ביש"ע, בוודאי עודדה את התפשטות התנועות הללו, אך לא יצרה אותן. אכן, התנועות המוסלמיות הקיצוניות נהנות מקיומה של ישראל כמטרה נוחה וקליטה כל כך, אך עצם ההוויה הישראלית היא, לדידן, האויב שיש להילחם בו עד חורמה – לא מדיניות ישראלית מסוימת, כזו או אחרת.
התנועה האיסלאמית בישראל אינה שונה מכל תנועה איסלאמית אחרת, וגם היא דוחה את עצמם קיומה של המדינה כמנוגד לאיסלאם. נכון, יש בה פלג דרומי מתון יותר (ובו אנשים כמו השייח' דרוויש וחה"כ תופיק חטיב), אך הקול הקיצוני ביותר, זה של הפלג הצפוני, נותן את הטון וגורר אחריו ציבור גדל והולך.
מה שקרה באום אל-פחם הוא דוגמה טובה לכך. עיר שהיתה בשליטת רק"ח במשך שנים רבות נפלה כפרי בשל לידי הרשימה האיסלאמית הקנאית של שייח' ראאד סלאח, ולא אנחנו אשמים בכך; היה זה ביטוי לתהליכים שעברה החברה המוסלמית בישראל, שאינם קשורים בעיקרם למעשיה ומחדליה (הרבים) של המדינה. שייח' סלאח, דרך אגב, סירב להכניס את דגל ישראל ללשכתו וארגן את המתנדבים הקנאים שעוררו וממשיכים לעורר מדנים וצרות בהר הבית. באזור השפעתו התרבו "העשבים השוטים", כפי שהם מכונים כעת.
"יש ממשלה בירושלים" אומר ראש הממשלה, אך מה על אום אל-פחם? האם גם שם יש ראש ממשלה? ואם כן, איזה? אם אמנם הממשלה שם היא עדיין ממשלת ישראל, היא יכולה להתחיל את תהליך הפעלת מרותה בצעד שאין מנוס ממנו: לאסור על התנועה האיסלאמית לקיים בסוף השבוע הזה, באיצטדיון אום אל-פחם, את כינוס השנאה השנתי נגד מדינת ישראל והעם היהודי.
לפני שנה היה זה כינוס הפתיחה לאינתיפאדת אל-אקצה, ומה השנה? כמויות השנאה המיוצרות בכינוסים הללו מעמידות בצל אפילו את ועדת דרבן, ושם, כידוע, היתה שנאה ללא גבול. דרבן רחוקה ולא בתחומנו, אך אום אל-פחם עדיין כאן. אם כך, למה מחכים? ראש הממשלה אריאל שרון צריך לקבל את ההחלטה, ועל השר לביטחון פנים, עוזי לנדאו, מוטל לממש אותה. צריך להתחיל את המלחמה בשנאה ובהסתה, ואום אל-פחם הוא המקום. הזמן לכך בוודאי כבר הגיע.