שתף קטע נבחר

אפוקליפסה עכשיו

אצל מי שהעביר בניו יורק תקופה ממושכת, כמוני, משהו תמיר לא פחות ממגדלי התאומים קרס היום. הביטחון, האמונה וחלק מהאהבה לעיר קרס - והיא לעולם לא תשוב להיות המיתוס האורבני הבלתי פגיע שהיתה

זה היה אחד מאותם ימים יפים עד כאב בניו יורק סיטי, בהיר וקריר וצלול לחלוטין, מהסוג השובר את לבך גם ביומיום הניו יורקי הרגיל, נטול הפורענות. יום של עונת מעבר – יכולתם לראות את יופיו של היום הזה גם מבעד לענני האבק העצומים שמיסכו את הכל מהרגע בו פרצה הקטסטרופה כמו סיוט קולנועי מתוסרט ברישול. השמש הניו יורקית הצלולה פיזזה דרך באטרי פארק גם כשראיתם את ההמונים המבועתים נמלטים דרכו, עוקבים אינטואיטיבית אחרי ההנחיות הרשמיות, לעזוב הכל ולנוע צפונה, הרחק מאזור האסון.
עוד בטרם החלה הבנאליה הבלתי נתפסת של מניין אלפי ההרוגים, נקרעו לבבות בכל העולם; לבבות מיליוני האנשים שאהבו את ניו יורק העיר, שחלמו עליה, שחיו בה תקופה, שהזו בה בארצותיהם הרחוקות, על מיטותיהם לפני השינה, במהלך יום עבודתם הסתמי הרחק מהחוף האמריקני; ניו יורק החלום, העיר המוחלטת, העיר הגבוהה, הברזלית, המוצקה, היפה ביותר בעולם.
אם העברתם בה תקופה ממושכת, כמוני, משהו תמיר לא פחות ממגדלי התאומים קרס בתוככם לנוכח המראות: הביטחון, האמונה וחלק מהאהבה לעיר שלעולם לא תשוב להיות המיתוס האורבני הבלתי פגיע שהיתה.
לעולם לא תשובו להגיח מתוך תחנת רכבת תחתית בלתי מוכרת, לאבד לרגע אוריינטציה, ואז להעיף מבט לארבעת כיווני הרוח, לאתר את שני המגדלים הגבוהים בקצה, ולהבין מיד איפה הדרום, הצפון, המזרח והמערב. לעולם לא תתנהלו שוב בתוך אחת המעליות החרישיות בדרך לקצהו של רב-קומות מנהטני מתוך אותו ביטחון מושלם כי הכל בסדר כאן באמריקה; כאן דבר אינו מתמוטט ככה סתם, מתוך טרור שרירותי, רשלנות תיכנונית או פוליטיקה של כסף קטן. לעולם לא נוכל לבטוח שוב בעיר שבה הרגלנו את עצמנו לראות מקלט, מפלט, דיסנילנד תיירותית, פיתרון עתידי אפשרי לתלאות הקיום הישראלי, במקרה שנחליט לסיים אותן ולחתוך מכאן. הביטחון של ניו יורק – ביטחון קיומי, בסיסי, הכרחי לניהול חיים שפויים בתוך הכרך המתוזז הזה – אבד לתמיד. מנהטן אולי לא תשקע בים, אבל היא יכולה, ללא כל התרעה מוקדמת, להפוך לקריקטורה עצובה ומוכה של עצמה מתוך סרט של רולנד אמריך, נניח "היום השלישי".
קריסתם של מגדלי התאומים מאשרת את חששותינו הגרועים ביותר; הציוויליזציה עשויה להיעלם במחי-יד, להתמוטט כמגדל גפרורים לנוכח התערבות אומללה, נבזית, קטנונית כמעט, של כוחות טרור, של לוחמה זעירה. מסך הניילון הוורוד האטום מאחוריו נחבאות חרדותינו העמוקות ביותר הוסר. הכל – כולל העיר המוגנת, האהובה, התרבותית והמערבית מכולן – עשוי לחלוף בין-רגע, מותיר אותנו חסרי הגנה מול חיות אדם בלתי ברורות, עם מטרות בלתי סבירות.
אבל לפני ואחרי הכל, משהו לגמרי לא שכלי, משהו רגשי ורגשני – יבבני, מוכרחים להודות – פורץ מבפנים כאשר אתה רואה את ניו יורק נקברת תחת ענני האבק שהצניחה עליה האפוקליפסה. משהו ששום פיגוע ירי אי-שם באזורים הפחות עקרוניים של ישראל לא מצליח לעורר – ובצדק. לניו יורק זה לא אמור לקרות, לניו יורק זה לא צריך לקרות. ניו יורק – סמן לתקוותם של מיליוני אנשים ברחבי העולם – לא יכולה סתם כך להיחרב, כי את התקווה האנושית לא אמורה להיות דרך ממשית להרוג. ואם ניו יורק הולכת לאיבוד, אנחנו כאן, משני צידי הקו הירוק, מוכרחים להיות כבר… איפה באמת? הרבה מעבר לאיבוד?
זהו גם סוף אומלל ונורא במיוחד לקריירה מזהירה ומאיימת בו-זמנית של אחד, ראש העיר רודולף ג'וליאני. מי שהפך את ניו יורק, בעבודה מאומצת, לפעמים ברוטאלית, מאנארכיה מבורדקת לאחת הערים הידידותיות, הפורחות והנפלאות בעולם, חוזה בדימדומי ימיו במשרד ראש העיר – כשהוא בסיומה של פרידה מכוערת במיוחד מאשתו ומטופל בגידול ממאיר בבלוטת הערמונית – גם בקריסתה הפיזית של העיר עצמה. ג'וליאני של כרגע הוא, מן הסתם, אדם שבור. כל מי שעבר בניו יורק בארבע השנים האחרונות יודע כי למרות הכל, זה לא הגיע לו.



לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים