ופטישו של קובלנץ מרחף

מהפכות תרבותיות מתרחשות כאשר השוליים פורצים את דרכם למרכז המעגל התרבותי וכובשים אותו. התקופה בה מתרחשת מהפכה כזו היא תמיד מסעירה. יוצרים ותיקים זוכים לראשונה להכרה ממסדית ומסחרית, וקהל מעריציהם, שהלך אחריהם בדרך לא סלולה, זוכה סוף סוף לטעום את טעם הכוח המשכר. אבל מהפכה היא אירוע קצר מועד, ובסופה מתחילה ההסתאבות. השעמום פושה בכל והריקבון נוגס בכל חלקה טובה. כיום, זו בדיוק התקופה שבה נמצא הזמר העברי.
המהפכה האחרונה שעברנו הסתיימה לפני שש-שבע שנים. יוצרים כמו ברי סחרוף, אהוד בנאי וערן צור, שזכו תמיד להערכת הביקורת ולקהל נאמן, הפכו לאמנים מכובדים וממוסדים. זה לא שהמוזיקה שהם עושים פחות טובה, אבל מה לעשות, היא כבר פחות מרגשת. אבל לא זו הבעיה. זה תהליך טבעי ומקובל למדי, הבעיה היא שהשוליים, אלה שאמורים לייצר את המהפכה הבאה, נעלמו כמעט לחלוטין, או שהפכו לשוליים באמת סהרוריים וחסרי סיכוי, כמו התוצרים מבית "פאסט-מיוזיק".
וזו המסקנה הכי עצובה משנת הזמר שחלפה עלינו. היו בה שירים טובים, היו בה תקליטים לא רעים, אבל לא היה בה שום דבר מרגש. בתהליך שמוביל לכך משתתפות לא מעט ביצים ולא פחות תרנגולות. זה הולך פחות או יותר ככה. מלבד שלמה ארצי, יהודה פוליקר, ריטה ואולי גם אייל גולן ושרית חדד, שמוכרים כמות נאה של תקליטים כמעט בלי קשר לאיכות היצירה שלהם ולמצבו של המאבק בפיראטים, כל היוצרים האחרים עלולים להיכשל כלכלית. זה קרה למאיר בנאי למרות תקליט לא רע, זה קרה למיכה שטרית למרות דיסק סביר, זה קרה לאיגי וקסמן למרות כמה שירי פופ חביבים. וזה עוד כלום לעומת מה שקרה לנורית גלרון וריקי גל, שתי דמויות חשובות מהאליטה, שכשלו הן בביקורות ועוד יותר במכירות.

הפחד משתק

חברות התקליטים, הנמצאות בהפסדים כבדים, חוששות להפסיד כסף ולכן מנתבות את האמנים לשדות המרכז, כדי שיפנו לקהל כמה שיותר רחב. השיטה הבדוקה ביותר לעשות את זה היא להכניס להיט לרדיו. בארץ יש רק רדיו אחד שמייצר להיטים, והוא אוהב להיטים מזן מאוד מסוים. ולכן כל תקליט שנכתב מעובד מתוך מחשבה: "האם ישמיעו אותו בגלגל"צ?".
פטישו של קובלנץ מרחף, אם כן, מעל כל אולפן הקלטות בארץ. זה עדיין לא אומר שאי אפשר לכתוב שירים יפים, אבל זה כן מגביל את הטווח שבו הם מיוצרים, לאזור שפעם קראו לו "רוק רך". התוצאה היא טשטוש מוחלט של הגוונים והז'אנרים השונים. מלבד מספר קטנים של אמנים, שיש להם נוכחות ואישיות עצמאית שמצליחה לבלוט גם מבעד להפקות השגרתיות, רובם המוחלט של היוצרים נשמעים, איך לומר, די דומה.
במפתיע, הבעיה ניכרת דווקא אצל יוצרים צעירים. בעוד שלוותיקים כמו קורין אלאל או דוד דאור ואפילו אסף אמדורסקי יש מספיק ניסיון ומעמד כדי לנסות ולהעז, אצל הדור החדש של המוזיקאים קשה לשמוע שום בשורה, וניכר כי חברות התקליטים שולטות בהם ללא מיצרים. מי שבוחר ליצור מחוץ לחברות התקליטים ויש לא מעט כאלה, נידון להישאר בשוליים שהם צרים מדי מכדי להשפיע בצורה ממשית.
זה לא שבחברות התקליטים יושבים אנשים צרי מוחין, או שאין בארץ מספיק יוצרים מוכשרים. הבעיה היא שהפחד משתק אותם. וזה פחד טיפשי. תלמידים נאמנים של המוזיקה הישראלית צריכים לדעת שעדיף למכור 3,000 תקליטים לקהל מעריצים שרוף, מעשרת אלפים לקהל שקנה אותם בגלל להיט אחד ברדיו. המעריצים האמיתיים יעקבו אחרי האמן לאורך שנים ויעניקו לו בסיס טוב לגדול מתוכו. הקונים המזדמנים ינטשו תוך זמן קצר. אמנים צריך לבנות, לאט לאט, בזהירות, ולא להפוך אותם לכוכבים תוך יום. להקות כמו הצ'ילי פפרז או אר.אי.אם פעלו כמעט עשור בשוליים לפני שפרצו למרכז, אבל אצלנו כל אחד רוצה להיות שלמה ארצי מיד, וככה זה לא יילך.