פארק תמנע: איך נכנעתי לקסם העלום של המדבר

אומרים "פארק", והמחשבה הראשונה היא על דשאים ועצים ושבילים ביניהם, נחל מפכפך, אולי אגם, הרבה צל ומים וירוק. פארק תמנע הוא בדיוק ההפך – מרחבי מדבר אפורים ורדרדים, גבעות אדומות והרים בצבע בז'. מלבד כמה עצים בכניסה, לא נוספו נטיעות, כדי לא להפר את סדרי הטבע. מעט עצי השיטה הסלילנית הפזורים בשטח נראים יותר כמו זרים מצומקים של זרדים, והצל שהם מטילים דליל. לפעמים מטפסות יעלים אל הצמרת השטוחה ומלחכות את העלים. הבדואים, כמו בני ישראל שחצו את המדבר, יודעים להפיק מהמעט הזה הרבה.

אוהבי הטיולים מתחלקים לשני מחנות: אלה המעדיפים את הצפון הירוק והקריר ואלה שנמשכים אל המדבר. עד לפני זמן מה השתייכתי באופן מוחלט לקבוצה הראשונה. הירוק היה מושא געגועים, המדבר הטיל עלי אימה. לאט לאט למדתי לוותר על הפחד ולהיפתח לקסם העלום של האזור הצחיח, הנראה נטול חיים, ונכבשתי. הביקור בפארק תמנע, ובעיקר ההנאה ממנו, הם לכן מהפך בחיי.

שני האנשים שהנחו את הסיור הביאו איתם המון אחרים: פרופ' בנו רוטנברג, הארכיאולוג החוקר את האזור כבר עשרות שנים, ולבקו (כינויו של לביא מיכאל), מנהל הפארק, הצמוד לרוטנברג שנים רבות. שניהם נלהבים, עמוסי מידע ותוכניות לעתיד, מתארים את החיים שהיו כאן בעבר ואת כל המבלים שיגיעו בעתיד. תמנע היה במשך אלפי שנים מרכז לכריית נחושת. לפני שאילת הפכה לעיר תיירות, התפרנסו תושביה בעיקר מעבודה במכרות העתיקים. כריית הנחושת הופסקה כאשר התברר שאינה משתלמת. בתוך ההרים והגבעות נשארה רשת ענפה של מחילות, שעכשיו נשאבים ממנה מי תהום מליחים אל שטח שהפך לאגם. לא אגם פיקטיבי שמישהו החליט להעביר לדרום הצחיח כאטרקציה דווקאית, אלא מקווה מים הגיוני, שאסור לשתות ממנו אבל אפשר לשוט עליו בסירות פדלים. לידו מסעדה עממית, מאהל בדואי ייצוגי שבו מגישים קפה ומרכז הפעלה לילדים.

במחיר כרטיס הכניסה נכלל גם מיצג אורקולי, המתקיים במבנה ממוזג שבו מותקן יציע מסתובב. המיצג, "מכרות הזמן", המתאר את תולדות המקום, מוקרן על הקירות שמסביב ונראה בהתחלה קצת חובבני אך הופך בהמשך לחוויה נעימה, שנמשכת 12 דקות. משם אפשר לצאת לטיול בשטח, על כבישים שחלקם סלולים וחלקם כבושים. יום אחד, כשיתממשו הפנטזיות של לבקו, יקום בפארק מרכז יציאה לטיולים ברגל, על גמלים, חמורים וסוסים, עם או בלי כרכרות, ובשטח תפעל רכבת קטנה. אז תיאסר הכניסה עם מכוניות. בינתיים מוזמנים המבקרים לנוע במכוניותיהם ולגלות את הפינות הנסתרות (השלטים המסוגננים עוזרים בכך). יש גם מסלולים מסומנים להליכה ברגל.

הנה תערוכת אמנות. "עמק ציורי הסלע". שני ציורי קיר נחשפו במקום. זוהי חריטה בסלע, שחלק מהצבעים שרדו בה, המתארת חיי יומיום בשנת 1200 לפני הספירה: אנשים עובדים ונלחמים, בעלי חיים שהתקיימו באזור וכאלה שנמצאים עד היום – המון חיים בשטח השומם. לבקו מספר על תייר שהגיע מבוהל וטען: "ראיתי קרוקודיל!". היה זה חרדון-צב, שנקלע בדרכו של האיש. אם יש מזל וסבלנות, אפשר לפגוש ביום יעלים וצבאים ובלילה שועלים, צבועים, זאבים ומכרסמים שונים.

מלבד שני ציורי הקיר הקיימים בתמנע, הועתקו יצירות עתיקות דומות מהאזור כולו, מהנגב, מהערבה ומסיני, וההעתקים מוצגים בעמק ציורי הסלע. לארכיאולוג רוטנברג אלה מקורות מידע חשובים על עברו של המקום ועל חיי המדיינים. יהודים, מתברר, לא חיו בדרום לפני הקמת המדינה. בבקשה, אחד המקומות הבודדים בעולם שלא התגוררו בו יהודים. ועמודי שלמה קיבלו את שמם מפרופ' נלסון גליק, ראשון הארכיאולוגים שחקרו את הנגב, שהתלהב מעמודי הסלע המפוארים והחליט להעניק להם שם עם צליל היסטורי. לשלמה המלך לא היה שום קשר לעמודים, שהם אכן מרשימים. שמם הפך למותג עולמי ולכן הושאר.

ליד העמודים נערכים קונצרטים ואירועים לקבוצות גדולות. יתרונות נוספים לבאים בקבוצה: אפשרות של הדרכה צמודה, שאם מקבלים אותה מלבקו היא בטוח מרתקת, וארוחות ערב לאור הכוכבים. ארוחת הערב מתקיימת במערה שיש בה פתח גדול לשמים. האוכל הטעים (קייטרינג שמכינים במקום) מוגש על שולחנות עגולים מכוסים במפות, בכלים נאים ועם מפיות מבד. שירתה של הזמרת הנפלאה אתי אליאן, שליוותה את הארוחה בה השתתפתי, השלימה את החוויה. חושך, דממה מסביב, מיליוני כוכבים בשמים, צוקים מופלאים מקיפים אותך ואת חבריך ורוח יבשה ונעימה של ספטמבר. איזה כיף. מדבר זה יופי.

עכשיו אני נזכרת מתי התחיל הנגב להפחיד אותי. בטיולי התנועה. הייתי בשומר הצעיר, ובזמני היה נהוג לסחוב על הגב את כל הציוד לחמישה ימי הטיול. המילה טיול לא כל כך מתאימה למסעות המפרכים האלה. המדריכים החסונים היו מטיפים לאורך כל הדרך "לא ללכת עם הראש באדמה", ו"ליהנות מהנוף", אבל הראש היה נשמט מכובד אגלי הזיעה והגוף התכופף מהמשא הכבד. 40-30 ק"מ הליכה ביום. זוועה. לילה אחד, אחרי עלייה תלולה על הר ארור אחד, הגענו למישור גדול שעליו היינו אמורים לישון. אני זוכרת שצנחתי על האדמה הטרשית, ועם התרמיל על הגב והפנים לשמים, נרדמתי מיד. בבוקר התעוררנו לקול שירה וצהלות של חברי תנועת הצופים, שעברו על פנינו בלי תרמילים ונראו כמו אנשים שבאמת יצאו לטיול, לא כמזוכיסטים שהפליגו למסע הישרדות. אחת מזרועותי המשיכה לישון עוד כמה ימים בגלל לחץ התרמיל וכובדו. אבל בטח, העיקר המצברוח. תמיד.

בלילה מוארים חלק מהצוקים בפארק תמנע: עמודי שלמה, "הספינקס" (שגריר מצרים נשבע ללבקו שהסלע באמת מזכיר את הספינקס), "האריה" ואחרים. הרחק מאתגרים פיזיים (אגב, גם מי שמחפש את זה ימצא את מקומו בפארק), כששטים במכונית במרחבים הקסומים, נורא יפה התאורה ויפים הצוקים. וביום, הר ברך, המתנשא מעל תמנע (800 מטר גובהו), הוא מקום תצפית מומלץ. לא רק נוף רואים משם, גם צפרים מכל העולם באים כדי לעקוב מההר אחרי ציפורים נודדות.

הנה גבעה אדומה מלאה שפיצים. מאחוריה, ברקע, הר ורדרד והר חום. הגבעה האפורה שאתם רואים שם קיבלה את צבעה מעפרות מנגן. שם מרחוק סלע אדמדם בצורת פטריה. לכל גבעה יש טקסטורה שונה – טרשים, חול, סלעים חלקים. הרחוקים יותר אלה הרי אדום. לגיאולוגים זוהי חגיגה, אבל גם הדיוטות ייהנו.

אפשר לבלות יום שלם בתמנע. מותר לעשות מנגל. בחורף הכי כדאי. מקסימום 36 מ"מ גשם יורדים באזור (1.5 אינץ', זה הכל) וכשיש שיטפון נסגר האתר למבקרים. אחר הצהרים, לקראת השקיעה, "כאשר הצללים מתארכים" כדברי לבקו, הצבעים מתרככים עוד יותר ורוח צפונית נעימה נושבת. לדעתי, עוד אשוב לשם.