חשבון נפש בשלושה שלבים

זו היתה, ללא ספק, אחת השנים הקשות של המוזיקה הישראלית, שיאה של מגמה שלילית, אמנותית וכלכלית כאחד שהחלה ב-95'. עם זאת, השנה התברכה בכמה אירועים שמעלים תקוות לגבי העתיד לבוא.

1. למה צריך להעניק את פרס ישראל ליואב קוטנר?

השנה האחרונה היתה עדה להתפתחות עיתונות המוזיקה באינטרנט. אתרים שונים החלו להקדיש מקום נרחב יותר לסיקור הנעשה - החל ב"וואלה" וב"מומה", דרך אתרים קטנים שהוקדשו למוזיקה, וכלה בקהילות השונות, בהן מפרסם כל המעוניין את הגיגיו. וזאת לצד עיתוני היום הוותיקים והמגזינים המיוחדים כמו "ניוזיק", שמוקדשים למוזיקה עכשווית לסוגיה.
זה אולי המקום לציין שחברות התקליטים הגדולות (וגם הקטנות) עדיין לא למדו להיערך מול שפע האפשרויות הניצבות בפניהן, שלא לדבר על יחצנים רבים שטרם הבינו את החסרונות והיתרונות של כל פורמט, וכיצד לקדם דרכם את האמנים השונים אותם הם מייצגים.
אבל מעבר לכל זה, מאחר שהשנה הזו לא תיזכר בזכות המוזיקה, היא לבטח תיזכר בזכות המפעל העצום והמבורך של יואב קוטנר, שהעניק לנו את האנציקלופדיה הראשונה למוזיקה ישראלית. האיש הקטן מהרדיו, שאחראי בין השאר ל"מסע הקסם המסתורי", "למרות הכל" וסדרת הטלוויזיה "סוף עונת התפוזים", השיק השנה את האנציקלופדיה של מומה, בה תמצאו ערכים מקיפים על אמנים, מפיקים, נגנים, ואנשי תעשייה שונים. בסוף לא תהיה ברירה, אלא להעניק לו את פרס ישראל על קידום התרבות והאמנות העברית.

2. כיצד לא להיות ביישנים?

בעוד המוזיקה בשפה העברית כמעט שלא הפיקה השנה תוצרים מרגשים, התברר שהחולמים באנגלית היו טובים מתמיד. ראשית היינו עדים לאלבום הבכורה המשובח של שי נובלמן, אלבום רווי אנרגיה ואבסורד שלוקח את המאזין חצי מטר מעל הקרקע. לצידו אפשר היה להבחין גם בהדרה לוין-ארדי, שמתנהלת על קו ירושלים תל-אביב עם מופע הקיק-בלו-רוק שלה, ושהוציאה שני אלבומים אלטרנטיביים והשאירה עקבות ברורים וסרט מוזיקלי קורע לב על יחסים בינאישיים. וגם רוקפור, שסוף סוף החליטו להישמע לאינסטינקט האותנטי שלהם, ראויים למחמאות. משוחררים מתמיד, מנגנים כאילו שדים אוחזים בהם ומתנהלים לפי הקודים הנהוגים בעולם כרגע, תרמו לנו האנשים היקרים את "President Of Me", אחת הבלדות הכי מופלאות שנכתבו כאן.
אולי על רקע הצליל העבש שעולה מתחנות הרדיו, היה קל יותר להאזין לתוצרים הללו, שנשמעו אותנטיים, חכמים ולעתים ממש מרגשים. נובלמן, לוין-ארדי ורוקפור הוכיחו, בפרפרזה על הטייטל לאלבומו של נובלמן, שלא צריך להיות ביישנים. עם קצת אמונה אפשר – ואני רציני עד הסוף - להפוך את ישראל למקור יצור של פופ בינלאומי.

3. למה כולם שוגים בהאשימם את גלגל"צ?

מוזיקאים, אמנים, אנשי תעשייה, יחצנים, עיתונאים, מבקרים, כולם, אבל כולם, רואים את מקור החולי האמיתי של המוזיקה הישראלית בתחנת הרדיו הצבאית היפואית, שהשתיתה כאן את פורמט "ארבעים הגדולים" בצורתו הכי מנוכרת. מה עוד שהם ביצעו את הפשע בכספי ציבור טהורים, חפים מפרסומות ונקלטים בכל הארץ (הפינוק ממנו לא נהנות התחנות האזוריות). כך הפכו האדונים מיפו למכתיבי טעם הקהל הרשמיים.
ובכן, גם אם יש צדק רב בטענות שהועלו נגד התחנה, חשוב לציין כי בקונטקסט של המוזיקה הישראלית, היו מעט מדי תוצרים שיכלו באמת להיכנס לרשימת שידור של כל תחנת רדיו. בגדול, אמני ישראל לא איתגרו את הקהל והתקשורת בסינגלים שאילצו את השדרנים והעורכים להשמיע אותם. לרובם היה חסר גרוב פנימי, הברקות מלודיות, דימוי, עניין וצליל שאי אפשר לעמוד מולו.
מה גם שכפי שהוכח במקרה של שרון חזיז, אורי בנאי ונמרוד לב - שדווקא זכו להשמעות יפות - גלגל"צ לא אחראים על מכירות אלבומים. הם יכולים רק לעזור. הוצאת אלבום ללא הופעות נלוות עם ריח מתנ"סים ומועדונים שווה לבזבוז כסף. האמנים הישראלים, איך אומר זאת בעדינות, עצלים באופן מעורר השתאות. גלגל"צ לא תפתור את כל בעיותיהם.
לסיכום, אחרי השנה הקשה ביותר בתולדות המוזיקה בשני העשורים האחרונים, נותרנו עם התקווה גדולה (הרגילה), שהשנה הבאה תהיה הרבה יותר טובה.