כשאין תווית מחיר יש עבודה בעיניים

העולם האוניברסיטאי שלנו כמרקחה סביב החלטת הממשלה לבטל את המבחן הפסיכומטרי כאמת-מידה לקבלה לאוניברסיטה. יש פרופסורים שזועקים על התערבות בוטה בחופש האקדמי. יש החוששים לנפילת רמת הלימודים. יש הטוענים בגנות הפופוליזם שבהחלטה. יש התוהים על הקשיים הטכניים הכרוכים בביצוע.
מי ששומע על כל התהיות האלה לא יכול שלא להימנע מהמחשבה שמקצת מהפרופסורים שלנו מרוצים מהמצב ושוטמים את השינוי. תחשבו על זה: האוניברסיטה היקירה שלי תוצף בוגרי תיכון, נטולי השכלה פסיכומטרית, משדרות ומאופקים. הטענה המרכזית של מתנגדי המהלך היא שהצירוף של המבחן הפסיכומטרי ושל ציוני הבגרות מצליח לחזות בדיוק סביר את כושר ההצלחה של המועמד להשכלה גבוהה.
יש הכופרים בטענה הזו, אך נניח שהיא נכונה, והמבחן הזה הוא אכן מסננת יעילה הפולטת את כל אלה שרק יבזבזו מקורות בניסיון ללמוד את אשר אינם מסוגלים. אם השיטה כל-כך מוצלחת מדוע שלא נחיל אותה גם על גני הילדים ובתי-הספר? מדוע לבזבז מקורות כלכליים ואחרים על ילדים בני 5, שבעזרת מבחן אחד או שניים נדע כי נבצר מהם לסיים את הגן בהצלחה? מדוע להשקיע בידיעת קרוא-וכתוב של מישהו שבעזרת מבחן נאות נדע כי בכיתה ו' לא יצליח להכפיל שברים פשוטים?
הסיבה היא שההצלחה חשובה ויש לשאוף אליה, אבל היא לא התכלית הבלעדית. ההיסטוריה מספרת על מאות אנשים שכשלו במבחני השכלה והצליחו גם באקדמיה ובוודאי שמחוץ לאוניברסיטה. יש לחברה אינטרס שאנשיה יהיו משכילים, יודעי ספר, בהירי ניסוח ומחשבה - גם אם לא עברו בהצלחה את מבחן הבגרות או מבחן הסיום באוניברסיטה.
משנופל העניין ה"עקרוני" לכאורה - שיש לשריין את ההשכלה הגבוהה רק לאלה שיצליחו לסיים את התואר בהצלחה - עולה השאלה אז מה עושים? כאן בולט הכשל העמוק בהחלטה הממשלתית החדשה. כשל שמעמיד בספק את יושרם של מציעיה.
נניח שמדינת ישראל בצרה ואין כסף. איך אמורים המוסדות להשכלה גבוהה לעמוד בביקוש החדש? אם לא שמים מחיר על תווית ההחלטה החדשה, המשמעות היא שמספר הסטודנטים לא יגדל. בהיעדר מבחן פסיכומטרי יידרש כלי אחר להתאמה בין הביקוש הגואה להיצע הקפוא. אפשר לחשוב על שני כלים כאלה, אחרי שמשמיטים את המבחן הפסיכומטרי: ציון בגרות מינימלי או הגרלה. הראשון מחזיר בדרך האחורית את הסלקציה דרך מבחן הכניסה. ההגרלה, בסיטואציה של היעדר מימון נוסף, היא הדרך הנאותה. אבל את זה לא סיפרה הממשלה בהחלטתה. הממשלה יצרה רושם שכל בעל תעודת בגרות ימצא דרכו לאוניברסיטה. זה עולה הון תועפות. הרי ברור לכל שצריך עוד כיתות, ועוד מעבדות, ועוד ספרים, ועוד מחשבים ועוד פרופסורים.
כאשר ממשלה מחליטה על הרחבת ההשכלה הגבוהה בלי לרשום לצד ההחלטה את כמות הכסף, מתעורר החשש שעובדים עלינו. והנה, לא רק שאין תקציב בהחלטת הממשלה יום לאחר קבלתה הודיע הממונה על תקציבי המוסדות להשכלה גבוהה כי "סוכם עם האוצר על הקפאת תקציבי האוניברסיטאות לשנה הבאה". וחוץ מזה, איזה מוסד להשכלה גבוהה יחוייב לקלוט כל תלמיד? אם כל המבקשים ללמוד נרשמים באוניברסיטה העברית, האם חובה עליה לקלוט אותם? ברור שלא. האם הוקם מנגנון מרכזי שיחלק את הביקוש בין המוסדות השונים? לא הוקם. האם הממשלה רשאית לשלוח את מי שנרשם לאוניברסיטת בן-גוריון, ללמוד במרכז הבין-תחומי ((הפרטי בהרצליה? ובאיזה שכר לימוד? נכון, ההחלטה הממשלתית קובעת שיוקם צוות שיגיש המלצות מפורטות. לכאורה ראוי לחכות עד שהצוות יוקם, יחכים וידווח. אבל כאשר קובעים במפורש שכל בעל תעודת בגרות זכאי להתקבל לאוניברסיטה (ראוי לשים לב למילה הזו. לכאורה המכללות מחוץ לעניין, ופירוש הדבר סגירתן בהיעדר סטודנטים) ולא קובעים איך, מי, איפה ובאיזה מחיר - הרושם הוא שמבלפים, ולבסוף יספקו עוד תחמושת למי שמתנגד להרחבת ההשכלה הגבוהה.


(פורסם ב-09.09.2001)