בחירת האמהות

כאשר החלה לחלחל התחושה שמתקפת הטרור היתה מעשה ידי קנאים מוסלמים, מיהרו רשתות הטלוויזיה האמריקניות והאירופיות לראיין אישי ציבור ערבים ולדרוש מהם להסביר, בעוד הפצע פעור ומדמם, את הסיבות להכחדת אלפי אמריקנים באבחת אש אחת. ההתגוננות שלהם היתה מובנת; הם חשו כאותו אדם המגלה לפתע שקרובו הוא הרוצח הסדרתי. ראיתי את חנאן עשראווי, עמרו מוסא ואחרים שניסו לקשור, לצד גינוי מפורש, את הרצח ההמוני בעוינות העמוקה שמולידה תמיכה אמריקנית במעשי עוול כלפי הערבים ברחבי הגלובוס. הסבריהם חגו בעיקר סביב המטאפורה של הביצה המפרה יתושים קטלניים. הם לא טעו בכך, אבל עוררו אנטגוניזם. הסיבה לכך פשוטה: רצח מסרב להיכנס לכל משוואה שהיא. חד וחלק.
הכאב והזעם על הקורבנות הפכו את ההסברים לאבק נישא ברוח ולאמת חסרת כל משקל. מול התמונות והמילים, היכתה בי בהדרגה ההכרה שאינתיפאדת אל-אקצה היא מהלך מתוכנן ומודע של זריעת מוות בתוכנו, ולכן יצרה שבר עמוק בין הפלסטינים לישראלים.
כאשר הפלסטינים בחרו לפני שנה לפתוח במאבק מזוין נגד הכיבוש, הם שברו את הכלים. השימוש במילים "מאבק מזוין" הוא ניסיון לנקוט בלשון נקייה במקום לדייק ולומר שהפלסטינים פתחו באלימות מתוכננת ורחבת היקף – בעיקר רצח אזרחים יהודים חסרי מגן – במטרה להשיג יעדים פוליטיים ואידיאולוגיים.
בניגוד לאלה הטוענים שהפעולות הרצחניות חשפו את "פניהם האמיתיות" של הפלסטינים, אני סבורה שהן פרצו בגלל הסבל והייאוש העמוקים שצמחו תחת הכיבוש בן 34 השנים, ונוכח המרירות מאי-כיבוד הסכמי אוסלו בכל הנוגע להחזרת שטחים. אגב, עדות של שלמה בן עמי שהתפרסמה לאחרונה בתקשורת מאששת את הדעה שבקמפ-דיוויד היו לפלסטינים כל הסיבות לזעום על ברק וחבריו, שביקשו להמשיך להתמקח על כבשת הרש במקום לקבוע לוחות זמנים והסדרים להחזרתה בשלמותה.
אבל הסבל והעוול של הכיבוש אינם מצדיקים את הבחירה המודעת והמתוכננת בקיפוד חייהם של אנשים מזדמנים רק כדי להכריח את עמם וממשלתם לסיים את הכיבוש. יש קו ברור וחד בין חיים לבין מוות שעליו תעיד כל אם שכולה, יהודייה או פלסטינית, שתהיה מוכנה בלא היסוס לקבל את בנה גם לחיים מרים כלענה, ובלבד שתוכל לחוש את חום גופו.
אין שום הצדקה לרצח מתוכנן ומודע, לא של המדינה, לא של היחיד, ולא של הקבוצה, ויהיו הרוצחים יהודים או פלסטינים. מדובר ברוע מוחלט. זוהי אמת כל-כך ידועה עד שבמהלך השנה הקשה הזאת היה בלתי נסבל להקשיב לשתיקת האנשים הנאורים שאיבדו באחת את חוש הביקורת ואת הפלס המוסרי כלפי האינתיפאדה המזוינת, וכך הפכו עצמם לחלק מזירת הקרב במקום להיות ראשוני מרסניו.
מול קבר האחים הענקי והצער האינסופי בלב ניו-יורק היה עלינו להרכין את ראשינו ולאסוף את שברי האנושיות שלנו. אבל במקום שהאסון הנורא יהפוך לנקודת מפנה טראומטית, כולם ממשיכים באותו להג מאוס. הפלסטינים ממשיכים לירות ולתרץ את ההרג ב"טרור של הכיבוש", ואנחנו מציעים פגישות טקסיות ומתקוטטים עליהן. אחי ואחיותיי, הכינו את המקלטים והדמעות.