יוטה ג'אז: שנת חורף

סולט לייק סיטי מתמרקת לקראת אולימפיאדת החורף 2002 שתתארח בעיר בפברואר הקרוב. עובדים מקומיים עומלים במרץ על הכשרת המתקנים הספורטיביים בעיר, פרנסי העיר עושים נפשות בקרב הקהילה המורמונית המקומית בקמפיין לשיווק אלכוהול והמארגנים מפקחים על ההכנות ומקווים לצאת בשלום מחקירת פרשיית השוחד. מנקי הרחובות מטאטאים את האבק מהכבישים, מהמדרכות ומהחנייה בסמוך לאולם בו תערכנה תחרויות ההחלקה האומנותית על הקרח - ה'דלתא סנטר' השומם, ביתה של היוטה ג'אז, קבוצת כדורסל נערצת, רגע לפני עידן קרח ארוך, כבד ומאיים.

יבש באמצע המדבר

לטאטא את האבק מהמדרכה, זה כל מה שנשאר לעשות בסולט לייק סיטי, עיר ללא חיי לילה, ללא זונות, ללא סמים, ללא בירות, ללא זבל, רק אבק. פעם עוד היה מדובר באבק של כוכבים, כזה שכל אחד רוצה שיידבק בו. היום, כשגם הכוכבים נופלים, קשה למצוא מנקי רחובות, אפילו בשביל סכום של ארבעה-חמישה מיליון דולר. אלה מפדרים אפם באבק של מלאכים, בכל מקום אחר, רחוק ככל האפשר מימת המלח המדברית.

מתי שמעתם בפעם האחרונה...

"העונה הנוכחית תהיה האחרונה של סטוקטון ומאלון", הקביעה הסדרתית הזאת שהופיעה ערב כל עונה בשנים האחרונות, הפכה כבר מזמן לקלישאה שחוקה במיוחד. ג'ון סטוקטון, מוח הכדורסל המבריק בכל הזמנים והשחקן הטוב ביותר אי פעם במונחים של חוכמת משחק, הוכיח תמיד לכל הפרשנים, שבניגוד אליהם, הוא עדיין יודע כדורסל. יכולתו של קארל מאלון, הפאוור פורוורד הטוב ביותר שידע העולם, מעולם לא הוטלה בספק, לפחות עד היום. השילוב של השניים, תופעה יחידה ומיוחדת בדברי ימי ה-NBA, ממשיך להיות אפקטיבי כבר כמעט עשרים שנה, גם כששניהם נוגעים כבר בגיל 40. בעוד צעירים שחצנים ניסו לנצח בכוח הזרוע ואורכה, מאלון וסטוקטון עשו זאת הלכה למעשה בזכות האיי.קיו, הניסיון ובעיקר הנחישות. נוכח היכולת היציבה שהציגו לאורך השנים, הבלתי אפשרי נראה בר השגה. כאילו גילם המתקדם לא ימנע מהם להמשיך לשחק ברמתם, לנצח. הפנטזיה הזאת שנסדקה בעונה שעברה, תתנפץ העונה על גבי הקלישאה, שתהפוך הפעם למציאות.

סוף, כמעט סופי

סטוקטון בן ה-39 כבר נמצא למעשה בעולם הצללים של הקריירה הנפלאה שלו והיום ברור אפילו לו, שאם הוא מאריך את חוזהו ביוטה (שהסתיים הקיץ), הוא עושה זאת רק כדי להיפרד באופן רשמי מהליגה בקיץ הבא, ללא תקוות לאליפות. אפילו מאלון העקשן, בן ה-38, מקבל על עצמו בהכנעה את פרישתו בעוד שנתיים שלוש ללא תואר. התואר היחיד שהוא עדיין חולם עליו, הוא זה של מלך הסלים של כל הזמנים (בו מחזיק כיום קארים עבדול ג'באר). הקבוצה שנדחפה על ידי השניים מעלה אל פסגת ההר, הפכה לכדור שלג מתדרדר בצידה השני - ממש כמו במורד הסללום הענק שהוקם בעיר - דונייל מרשאל, דשון סטיבנסון ואנדריי קירילנקו, יהיו לא יותר מהדגלונים שלאורכו.

נאמנות במבחן

יוטה ג'אז היא הקבוצה היציבה ביותר ב-NBA של השנים האחרונות, עם 18 הופעות פלייאוף רצופות מאז עונת 84'-83'. התרומה של מאלון, סטוקטון, המאמן ג'רי סלואן וההנהלה המקצועית, ברורה לכל. אך יותר מכך, יש בקבוצה הזאת תכונה מוזרה וייחודית שהפכה אותה למועמדת תמידית לאליפות - נאמנות. נאמנות של ההנהלה לשחקנים, נאמנות של השחקנים למאמן, נאמנות של האוהדים לקבוצה ושל הקבוצה לקהילה. הרוח הלויאלית ביוטה היא זו ששימרה את השלד הבריא והמצליח לאורך זמן. החברות, הניסיון, התיאום והפטריוטיזם המקומי, הפכו את הקבוצה למשפחה אחת גדולה, כמקובל במעוזי הפוליגמיות המורמונית. הבעיה היא שנאמנות היא תכונה נעלמה לחלוטין בנוף הספורט האמריקני, הנשלט על ידי סוכנים תאבי בצע. שנדון אנדרסון, הווארד אייסלי ואפילו הג'נרל מנג'ר, סקוט ליידן, נטשו את סולט לייק סיטי בכיוון הכרך הזוהר, כשבכיוון הנגדי נרשמה תנועה דלילה ביותר. כשטובי השחקנים מדירים את רגליהם מהעיר, לא ברור מה ישאר מאחורי סטוקטון ומאלון, מלבד אולי נאמנות האוהדים.

חשבון נפש

מאז ומתמיד הייתי אוהד יוטה ג'אז – "מאז ומתמיד" במונחים של יוטה, מתחיל באמצע שנות השמונים. כשחברי התווכחו בין לארי בירד, מג'יק ג'ונסון לאייזיאה תומאס, התעקשתי להכניס לדיון את ג'ון סטוקטון, קארל מאלון ואפילו את מארק איטון רחמנא ליצלן. מאז ומתמיד ועד היום, היו אלה סטוקטון, מאלון, איטון, ג'ף הורנסק, ת'רל ביילי, דארל גריפית', ג'ף מאלון, בלו אדוארדס, בריון ראסל ואחרים שגרמו לי עונג, שלא חשבתי שאוכל להרגיש כאוהד. לפחות פעמיים (עונות 97'-96', 98'-97') נדמה היה לי שנגעתי באושר... מייקל ג'ורדן דאג להשניא אותו על עצמי ולקבוע, שלא היתה זאת יותר מפנטזיה אופטימית במיוחד - יוטה מטבעה, היא קבוצה לוזרית, ראשונה בין האחרות מסוגה שאני כל כך אוהב, כזאת שמגיעה לבאר ונופלת לתוכה. מאז ומתמיד, זה לא אומר מחר, כי למרות שאוהד אהיה ואוהד אשאר, בלילה הארוך והקר של השנים הבאות, קשה יהיה לי אפילו לחלום.

ברוך הבא לעידן הקרח

כמו כל בן פולני ממושמע, אקח עמי לעשור הקרוב,סוודר (כדי לא לקפוא באדישות), מגני אוזניים (כדי לא לשמוע את החדשות) ושמיכת פוך, תחתיה אצליח אולי לשקוע בשינה עמוקה ולהתעורר עוד חמש, עשר שנים, למציאות חדשה, אופטימית יותר - כשהשמש שוב זורחת מבעד לענני אבק המדבר בסולט לייק סיטי, שם באופק, בין פסגות הרי הרוקי.