חוזרים לעכו. יש סיבות טובות

בימים בהם המציאות הביטחונית מכתיבה זהירות מסויגת, ההחלטה לקיים את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר כסדרו לא יכולה שלא להיתפס כאמיצה. הפסטיבל נפתח ביום שלישי כשהוא מתוגבר בכוחות משטרה כבדים ובנוכחות קהל מדולדל באופן יחסי לשנים קודמות, אך עדיין גדול מספיק בכדי להפיג את השיממון שידעו רחובות העיר הנטושה בשנה שעברה. אז נכון שמגרש החניה הענק שחיכה מיותם למבקרים ריפה מעט את ידי אלה שהקדימו לבוא, אבל לקראת שעות הערב החלו מתחם הפסטיבל וחוצות העיר העתיקה להתמלא בתושבים ובמבקרים, שהחזירו את הצבע ללחיי הסוחרים המקומיים ובעלי המסעדות.
פסטיבל עכו ביומו הראשון מראה סימני התאוששות כלכלית וקפיצת מדרגה איכותית-אמנותית. במשך שנים זכה הפסטיבל לכינוי "פסטיבל הפרינג' הישראלי", אבל לא עוד; זהו פשוט פסטיבל תיאטרון מצוין, שמומלץ בחום לכל מי שמאס בדביקות התל-אביבית הממסדית.

הפסטיבל נפתח בתפילה

מופע הפתיחה של הפסטיבל - "תפילה", שהועלה על-ידי המרכז לתיאטרון של עכו במבנה המרשים של ח'אן אל-עומדאן, הוא מעין טקס פולחני המשלב תפילות ומנהגי דת הלקוחים ממסורות איסלאמיות, יהודיות, בודהיסטיות ונוצריות. המופע מורכב מנגנים וזמרים מצוינים וקבוצת מחוללים שנעים בתנועות מעגליות מהפנטות. למרות שמדובר בקבוצה של אנשים מוכשרים, המופע, שאורכו כשעה, סבל מחוסר איזון קצבי ושימוש מינימלי בחלל הנפלא של הח'אן, שכמו מבקש הפקות ענק בעלות מעוף. למרות שקבוצת תיאטרון "קליפה" קיבלה השנה את הגושפנקה הרשמית של פסטיבל ישראל הממוסד, הורגשה נפקדותה מפסטיבל עכו, שנראה כמקומה הטבעי לנוכח מופע הפתיחה המאכזב משהו.

אווטאר- המחזה הוירטואלי הראשון

התיאטרון הסכיזופרני מעלה הצגה ייחודית על-פי מחזה של אלדר גלאור ובבימויו של אלברט לוטין, שבמרכזו קהילה באינטרנט שאחת המשתתפות בה עברה אונס וירטואלי. הקהילה עורכת לאנס משפט והוא נידון להוצאה וירטואלית להורג. המחזה, שכתוב בצורה מהודקת, מדויקת ואינטיליגנטית, עוסק בצדדים הפילוסופיים של העולם המקוון ובמיקומו של האדם בתוכו. המחזה מעלה תהיות לגבי התת-מודע שברשת, שיוצא לחופשי ולעתים גם משליטה. כדוגמה מובאים אנשי הקהילה, שחבריה הם משפטן בחיים האמיתיים שמכונה ברשת "היפי 2000" ומציג את עצמו כנער פרחים ממוסטל מהסיקסטיז, נער נכה עולה חדש מרוסיה, ששמו ברשת "פיש אנד צ'יפס בוי" והוא מעין גרסה וירטואלית לביוויס ובאטהד, "טרנטלה" שבחיים האמיתיים היא אם חד-הורית שמנה ומתוסכלת וברשת היא הנאנסת הנוירוטית ושונאת הגברים, "אורח 1", שבחיים האמיתיים היא אישה בודדה וזנוחה שמנסה ללא הואיל לתפוס את תשומת ליבו של בעלה ומוצאת נחמה מסוימת בדמות הווירטואלית של טורפת גברים שבנתה לעצמה, ו"מכונת אונס" שהוא בחיים האמיתיים בחור דתי, אינפנטילי, מגומגם וחסר ביטחון, שמואשם באונס הוירטואלי. על כל אלה מפקח "מר וויזארד", מנהל הקהילה, מהמר כפייתי שכל עניינו הוא למשוך את תשומת ליבם של המפרסמים ולעשות כסף.
האלמנט הבעייתי היחיד במחזה הוא ההתעסקות המינימלית במשמעות האונס הווירטואלי שהיה או לא היה, אבל ללא ספק מדובר בהפקה מושקעת מכל הבחינות. התפאורה גאונית בפשטותה ויפהפיה, התלבושות נהדרות והשחקנים (אייל חיימוביץ' בתפקיד "היפי 2000", אייל רוזלס בתפקיד "מכונת אונס", נתי שטיינברג בתפקיד "אורח 1", גבריאל הדר בתפקיד "מר וויזארד", דורית בן-שלוש בתפקיד "טרנטלה" ודפנה לינג בתפקיד "פיש אנד צ'יפס בוי") מצוינים. מדובר באולם קטנטן ובמקומות לא מסומנים, אז לרוץ לקנות כרטיסים ולהגיע מוקדם.

חן שמחבק באימה

במסגרת הצגות התחרות בפסטיבל מועלה עיבוד בימתי מבריק לספרו של ס. יזהר "גילוי אליהו", הנוגע בצדדים האפלים של המלחמה. זוהי הפקת מופת, הראויה להפוך חלק מסל התרבות לתלמידי התיכון, אבל בישראל 2001 סביר יותר שתיגנז. ב"גילוי אליהו" נוגעים חברי ההפקה, דרך הטקסט הנפלא והבימוי הרגיש של רות קנר, בפצעים הפתוחים שהותירה מלחמת יום הכיפורים בקורבנותיה החיים. הם מגישים לנו שברים של אנשים, שמים אותנו בשדה הקטל על כל הטראומות, הפחדים, ההתמודדויות, הטירוף, הסיוטים וההדחקות שבו. המחזה עוסק במלחמה ההיא, אבל מקרין גם את המציאות העכשווית ומכריח כמעט לחשוב על החיילים שמתמודדים גם היום עם מצבים בלתי אפשריים, שיותירו אותם שרוטים לנצח. "מתי זה אני?", שואל החייל כשהכדורים שורקים מעל לראשו ומוסיף: "אתה לא תצא מזה. אתה תצא משוגע. מה שלא תעשה, לא תצא חי".
גדולת ההפקה היא בכנות העירומה, השקטה והאיתנה שמציג הטקסט, במשחק הנקי ממניירות ובבימוי שמדביק את הצופה לכסא ולא נותן מנוח או מפלט. זהו לא עוד מחזה פציפיסטי על מלחמה, אלא מחזה המרשה לעצמו להתלבט ובוחר לעשות זאת לא בדרך של התבכיינות מעייפת אלא בחן שמחבק אותך באימה. קל להמר כי את חברי ההפקה (רונן בבלוקי, אלון בלומנשטיין, שירלי גל, יוסף סוויד, טלי קרק וליאור רז) נראה בשנים הקרובות במרכז הבמה הישראלית.