רחבעם זאבי חי ומת כחייל

רחבעם זאבי חי ומת כחייל. במאמר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" לפני כחודשיים, כתב כך: "במלחמה - כמו במלחמה. וצריך לתת בה ביטוי לכל העוצמה שצברנו והכינונו. מלחמה זה לא פעולת תגמול. במלחמה צריך ליזום ולתקוף כל הזמן עד למיטוטו של האויב, עד לניצחון. במלחמה לא מגיבים, במלחמה לא בודקים אם היו לנו חללים בפיגוע, חס וחלילה, אלא מתייחסים לכוונות האויב להפיל בנו חללים, ואל לנו לשקוט מפני שהוא לא הצליח לממש את כוונתו".
למלחמה יש שני צדדים, ושניהם יודעים לקרוא, ושניהם יודעים לתקוף, ושניהם יודעים שיש להם אויב, ושניהם מבקשים לנצח, ושניהם יורים, ושניהם רוצחים. גם אנחנו, גם הם.
כשמשטר דמוקרטי מאמץ לעצמו מדיניות של "חיסולים", או בעברית: רצח, גם מקבלי ההחלטות במשטר הזה חשופים לסכנת רצח-כתגובה-לרצח, בדיוק כמו אזרחים מן השורה. רחבעם זאבי בחר להתהלך בלא אבטחה, נאמן לציווי, שיש להמשיך בשגרת חיינו, ושגרת חייו, כאילו אין מלחמה.
ובכן, יש מלחמה. והוא מת בה. הוא קורבן במידה שכל מתי המלחמה הזאת משני הצדדים הם קורבנות של איוולת פוליטית. גם אם כל מה שייצג בחייו, מכלוב האריות במפקדת פיקוד מרכז ועד לאתוס המיליטריסטי-הגזעני שטיפח, היה ויהיה מחריד בעיני יריביו, הוא זכאי למנת הצער המדודה לה זכאים כל המתים במלחמות מיותרות, אם עוד נותרה בנו חמלה שממנה נולד צער.
כי מותו של רחבעם זאבי אינו שונה במאומה ממותם של שלהבת פס, של מוחמד א-דורה, של רשימת השמות ההולכת ומתארכת אחרי שנה ויותר לאינתיפאדה, אחרי שלושים וארבע שנים ויותר לכיבוש.
כל מוות הוא טרגי, כל רצח הוא מתועב. "הקם להורגך - השכם להרגו" אינו פילוסופיה בלעדית ומוצדקת רק כשהיא מופעלת בידי כוחות הביטחון. כל פעולת טרור "ראויה לגינוי". שלהם ושלנו.
מי שמוצא ביום הזה צדק פואטי במותו של רחבעם זאבי דווקא, כמי שהטיף לטרנספר ולמלחמות יזומות בערבים בחייו הציבוריים, יואיל נא לשבת בפינה ולהתבייש קצת. אין, ולא יהיה, ואסור שיהיה, כל קשר בין רצח לבין עשיית צדק, בין מוות במלחמה לבין הוכחת זכות היסטורית, בין מתינו לבין צדקת דרכנו, בין מתיהם לבין צדקת שאיפותיהם.
וגם מי שמבקש נקם ביום הזה, יואיל נא לשבת ולחשוב מעט: חרב הפיפיות של הנקם הרי תפגע לבסוף במבוצר שביעדים, באחרון חדורי-תחושת-הצדק-הבלעדי, בילדים בפיצריה ובמחנה הפליטים, בשועים ובשרים כאחד. אם המטרה היא מיגור האויב, ואם המטרה זהה בשני הצדדים למלחמה, ואם שני הצדדים חדורים אמונה, הלא זה מה שיהיה: תחרות בלתי אפשרית על כמויות הדם ועל זהותו הלאומית של הדם.
רחבעם זאבי חי כחייל שהאמין, כי לנצח תאכל חרב. מותו עלול לעורר מחשבה נואלת, כאילו צדק, וכאילו מכוח מותו מישהו מצווה כעת להוכיח גם את נחיצותה וגם את נצחיותה של החרב. אבל בשנים הקצובות לבני אנוש, החרב צריכה לשוב מתישהו לנדנה ולהחליד שם, כדי שייתכנו חיי אנוש. גופו של חייל במלחמת-נצח אינו מחושל יותר או מחוסן יותר בגלל אמונתו, תהא עוצמתה אשר תהא. רחבעם גנדי חי ומת כחייל. האם כך רוצים כולנו לחיות? האם כך נרצה כולנו למות?