מה רוצה הימין?

נהוג לדבר במקומותינו על "משבר השמאל" – קריסת דת השלום-בכל-מחיר נוסח אוסלו, המצאתם של יוסי ביילין ושות', שנוסתה בווריאציות שונות לאורך כמעט עשור שלם, עד שהביאה לנו את המלחמה הנוכחית. בעיקר שמחים לדבר על המשבר הזה במחנה הימין על שלוחותיו השונות, לעתים אפילו בהגזמה יתרה, כאילו קריסת השמאל היא בהכרח ניצחון הימין. האמנם? דווקא רציחתו הנפשעת של רחבעם זאבי הי"ד ונסיבותיה אמורות לספק פרספקטיבה ריאלית יותר לאנשים המפוכחים בימין.
ראשית, לפנינו ההוכחה הדרמטית ביותר לכך שאחרי יותר משבעה חודשי כהונה של ממשלה בראשות איש הימין הבכיר, מר ביטחון, אריק שרון, התערערות הביטחון הגיעה עד כדי רצח שר, לראשונה בתולדות המדינה. אפשר וצריך לבדוק אם מדובר כאן במחדל של השב"כ, אך ברור לגמרי שההבטחות הרמות בעניין הביטחון לא התממשו עד עתה. מעבר לכך, בימין רווחת תחושה חזקה שהזירה המדינית נשלטת, למעשה, על ידי נציג של מחנה פוליטי שהוכה קשות בבחירות האחרונות. "ממשלת פרס", קוראים לכך בימין, במידה גדולה של הגזמה. כמה מהתסמינים השליליים של ממשלת ברק אמנם חוזרים על עצמם, ויש רמזים והצהרות מפורשות על מגמה בעייתית (למשל, בקשר להקמת מדינה פלסטינית), אך לזכותו של אריק שרון ייאמר שעדיין לא נעשו בפועל שום ויתורים מדיניים משמעותיים.
בימין יש רוגז רב גם על השתקפות המדיניות בראי ההסברה הממשלתית, שאינה תואמת את ההרגשה הברורה מאוד של זרם זה ביחס לדרך האמירה של האמיתות הבסיסיות שעומדות ביסוד המצב הנוכחי. שורש הרע מבחינת הימין בהקשר זה הוא עצם קיומה של ממשלת אחדות לאומית, מה עוד שהאיזון הפנימי בתוכה הוא לרעת הימין (אלמנטים חשובים שלו נמצאים מחוץ לממשלה, ואחרים, כגון תנועתו של זאבי עצמו, רוצים לעזוב). בעיני רבים בימין, מדובר כאן על מעין "פוטש", עיוות של תוצאות הבחירות ושלילת זכותו של הימין לממש סוף סוף את עיקרי תפיסת העולם שלו.
וזאת, בעצם, הנקודה העיקרית. מה רוצה הימין להשיג היום? האם רוב הימין באמת מאמין, כפי שהאמין בלהט זאבי המנוח, שאפשר וצריך לבצע טרנספר, ולו בהסכמה? האם רוב הימין סבור באמת כי גם בהיעדר הסכם עם הפלסטינים – ואכן, אי אפשר להשיג הסכם כזה בנתונים הקיימים – נוכל לשמר את הסטטוס-קוו לאורך זמן, או שמא נצטרך לנקוט יוזמות חד-צדדיות, שמשמעותן גם ויתורים מכאיבים והכרחיים?
אפשר להוסיף עוד שאלות ודילמות, אך ברור שגם הימין אינו פטור מדיון פנימי נוקב סביב יעדיו האסטרטגיים ובעצם השקפת עולמו הבסיסית. אי אפשר להסתפק רק בניגוח השמאל ואף בשמחה לאידו. ברור שכל פתרון שיציעו בימין, ואף פתרון חד צדדי, מותנה קודם כל בהשגת הכרעה צבאית ברורה שהיא אפשרית ואף בהישג יד. גנדי דיבר על כך בלהט ובצדק, נתניהו יבלח"א מדבר על כך באותה מידה של להט וצדק. האם כולם בימין מבינים את זה? האם בימין מבינים שגם לאחר השגת הניצחון הבלתי נמנע הזה, יצטרכו לעשות חושבים ולהגיע להערכות מצב עדכניות שמהן נגזרת המסקנה כי יעדי המלחמה הנוכחית הם על השגת הרבה ככל האפשר, אך לא הכל.