המכונה הכי יקרה בעולם

אורלי יונה-דרורי, דיאטנית קלינית, מעולם לא דיברה עם בנותיה התאומות על השמנה והרזיה. גל ושחר, בנות 6, שומעות ממנה רק על אנזימים, בריאות ותזונה נכונה. אחת מהן ניגשה לפני שנה אל אמה ואמרה: "הלוואי שהאנזימים היו אוהבים רק שוקולד וממתקים, איזה כיף זה היה". וכעבור רגע קל הוסיפה: "אבל אני יודעת שזה לא ככה".
עבור כל הילדים האחרים, שאמהותיהם לא עוסקות באוכל כמקצוע, כתבה אורלי יונה-דרורי את "יותם רוצה להיות גדול", המספר על ילד שלא הסכים לגעת באוכל בריא, עד שהפיה לקחה אותו למסע הרפתקאות, שבמהלכו נגלו לפניו עקרונות האכילה הבריאה.
יונה-דרורי, 35, תושבת תל-מונד, בוגרת הפקולטה לחקלאות ברחובות, מעבירה קורסים וסדנאות בנושא "עיצוב חשיבה והתנהגות אכילה בריאה" לקשישים בבתי אבות ולנשים שאיבדו את הגיזרה אחרי לידות. קהל היעד שלה כולל גם בני נוער וילדים.
- למה, בעצם, ילדים זקוקים לספר על תזונה או להרצאות על אוכל?
"אני מאמינה שאת החינוך התזונתי צריך להתחיל מגיל אפס, בכך שחושפים את התינוק למזונות בריאות. עד גיל שנה חבל לחשוף אותו לשוקולדים וגלידות. לא צריך לחשוף את הילד לטעם המתוק כל עוד הוא לא דורש אותו. כך מעצבים מגיל יום את תבניות החשיבה התזונתיות של הילד. זה מצב הרבה יותר בריא מהתסריט הרגיל, שלפיו ילדה זוללת ממתקים, בגיל 8-9 מתחילה להשמין, ואז, פתאום, ההורים נלחצים ומתחילים לגזור עליה כל מיני איסורים".

"למה אני אשמה?"

את התסריט הזה חוותה יונה-דרורי בעצמה. "עד גיל 8 אמא שלי נתנה לי לאכול הכל, בעיקר פחמימות – לחם עם ריבה ומרגרינה ושוקולד ועוד דברים עתירים. אהבתי לאכול, ולפי הסיפורים של אמי תמיד ביקשתי עוד. בגיל 9, כשאמה שלי ראתה שהתחלתי להשמין, היא התחילה להגביל אותי, ואז התחילה אצלי תקופה ארוכה וקשה של התבגרות בצל הדיאטה".
"מגיל 8 הייתי גם שמנה וגם מוגבלת וכך צצו אצלי השאלות הנוקבות של למה זה קורה דווקא לי ומה אני אשמה, ומה עשיתי לא בסדר ועל מה אני נענשת. זה מה שקורה ברוב הבתים. עד גיל מסוים הכל בסדר, וכשהילד מתחיל להשמין זה לא בסדר".
יונה-דרורי גדלה כל החיים בצל הדיאטות, "ועד היום אני מתמודדת איתן. כשנולדו בנותי וראיתי שהן קיבלו את הגנים שלי – הן נמוכות, עם נטייה להשמנה, אבל לא שמנות – היה לי ברור שהן יגדלו אחרת. הייתי חייבת להגיד להן משהו. זה לא מספיק להגיד, כמו האמא בסיפור שלי, מששפטים שכולם נוהגים לומר, כמו 'בשביל להיות גדול אתה צריך לאכול'. לא מספיק, כי כל הנושא של התנהגות תזונתית סובל מאד ממחסור בתוצאה מיידית. האם הילד רואה משהו כשאמא אומרת לו 'אם תאכל עגבניה – תגדל' או 'אם תאכל גבינה – תהיה בריא'? לא. הוא לא יכול לראות את התוצאה החיובית בעקבות אכילה בריאה, והוא גם לא יכול לראות מה עלול לקראות לו אם יאכל ג'אנק".
"בסדנאות שלי אני פוגשת בחורות שאומרות: 'אם אני אוכל את השוקולד, לא יקרה לי כלום'. אם בכל פעם שאותה בחורה היתה אוכלת שוקולד, היתה צומחת לה בלוטה על האף, היא היתה מזהה מיד את הקשר בין שוקולד לתופעות מכוערות ומתנזרת מזמן. אבל לדברים שאנחנו כן או לא אוכלים אין תוצאה מיידית. עובר זמן עד שעולים במשקל או עד שיורדים, עד שלוקים במחלה או עד שמבריאים. להתנהגות האכילה אין המחשה על חיי היומיום, לכן צריך להמחיש לילדים את הקשר בין אוכל לגוף. צריך לעשות את זה הכי מוקדם שאפשר, כדי לבסס התנהגות אכילה בריאה. בגיל חצי שנה, כשהתינוק מתחיל לגלות טעמים, הוא חייב לדעת את האמת על האוכל".
- מה הכוונה ב"האמת על האוכל"?
"קחי ילד בן שנה שאוכל שוקולד בפעם הראשונה. זה כיף לראות כמה שהוא נהנה. הוא מקבל את השוקולד מאמא, דודה או סבתא, מאנשים שאוהבים אותו, והוא סופג את החיוכים של האנשים שמסתכלים עליו ומתמוגגים. אז איזה מסר הוא מקבל על השוקולד? שזה טעים, שזה נפלא, שזה המון אהבה. השוקולד הוא חוויה מאד חיובית לילד, זו דוגמה למצב שכיח שבו אני לא אומרת לילד את כל האמת. אני נותנת לו את השוקולד עם כל האהבה, ולא אומרת לו שבשוקולד יש הרבה שומן והרבה סוכר ושהוא לא בריא לגוף בכמות גדולה. אני לא מזהירה את הילד, לא מכינה אותו וזה לא הוגן. הילד מתרגל לאהוב שוקולד מבלי שהוא יודע את האמת המרה".
"מאד קשה לגלות, יום בהיר אחד, שכל הדברים שאתה הכי אוהב אסורים עליך מפני שהם לא בריאים לך. רוב הילדים מגלים את האמת הזאת בערך בגיל 6, כשהם כבר מאד רגילים לאכול שוקולד, ואז מתחילים בגמילה. לוקחים את הילדים השמנים לקבוצות תמיכה לירידה במשקל ומתחיל סיוט של שנים שאפשר היה למנוע אותו".
- ההורים בכלל מבינים את הקשר בין גוף לאוכל?
"זו באמת בעיה. גם הורים לא ממש מבינים את הקשר הזה. הרבה אמהות חושבות שהן צריכות להאכיל את הילד לפי איך שהוא נראה. אם הילד רזה, אז מותר לו לאכול הכל. במקרה כזה הן גם אומרות: 'שיאכל בשביל כל מה שאני לא יכולה לאכול'. בצד השני של המתרס יש אמהות לילדים שמנים שמאד מגבילות את הילד וכל היום רצות אחריו עם 'אסור לך' ו'אל תאכל'. יכול להיות שהדאגה המוגזמת מעוררת בילד את החשק לעשות דווקא. בעיקרון, ילדים צריכים לאכול בריא ללא קשר להשמנה והרזיה. אם ילד שמן יאכל בריא, הוא יהיה פחות שמן, ואם ילד רזה יאכל בריא הוא יישאר רזה".
"רובנו כבר שכחנו מזמן למה אנחנו צריכים לאכול. האם את בוחרת את האוכל שהגוף שלך צריך לקבל? מה השיקול שלך בבחירת התפריט? רוב האנשים הולכים לפי הטעם, אבל מה זה אוכל טעים? אוכל שהוא עשיר בסוכר, עשיר בשומן, עשיר במלח, פיקנטי. האוכל המוקצן בטעמו הוא המועדף. השאלה היא אם גם הגוף מעדיף את זה, ואנחנו יודעים שלא. גם ילדים וגם מבוגרים חייבים ללמוד שהגוף הוא המכונה שמשרתת אותם ושיש לה צרכים".
"הגוף הוא המכונה שלי, המכונה הכי יקרה והכי טובה שאי פעם אוכל לקנות לעצמי, אבל כדי שהמכונה הזאת תעבוד חובה עלי לתת לה את מה שהיא דורשת. כאן נכנס תהליך ההמחשה. חיפשתי דרך להמחיש לילדות שלי למה הן צריכות לאכול את הבשר והעוף והחלטתי לקחת אותן לטיול בתוך הגוף ולהכיר להן את הנפשות הפועלות. בספר הזה אני רוצה ליצור חברות, קשר של איכפתיות בין הגוף לילד, כדי שהילד ילמד לאכול מתוך כבוד לגוף, לא רק מצד העיניים שחומדות את הממתקים, ובטח שלא על מנת להשביע את רצונה של אמא".

חייבים לקחת אחריות

יונה-דרורי קובלת על כך שנושא החינוך התזונתי לא קיים במסגרות הלימוד לגיל הרך. "מדברים על אוכל, נימוסי שולחן ומאכלים לחגים, אבל לא מלמדים את הקשר בין אוכל לגוף, למה הגוף צריך חלבונים או פחמימות ומצפים שילד בן 4-5 יאכל נכון. איך הוא יידע מה לאכול אם לא סיפקו לו כלים ולא העבירו אותו שום הכשרה? אחד הדברים החשובים שהכנסתי לספר הוא השליטה".
"דבר נוסף שמודגש בסיפור הוא לקיחת אחריות. הילד מגלה אחריות כשהוא מצטרף למסע עם הפיה, ובתוך תהליך ההרפתקה מגלה אחריות בכך שהוא מציג את השאלות, מברר וחוקר. כך הוא לומד שתהליך הגדילה הוא באחריותו".
לא במקרה החליטה יונה-דרורי להשאיר את אמו של יותם, גיבור הספר, מחוץ לתמונה. "המשולש של אמא-ילד-אוכל הוא דבר מאד טעון. יש האומרים, שכל המקור להפרעות אכילה הוא ביחסי אמא-בת. לכן, הוצאתי את האמא מתהליך הלמידה. הילד מתחבר לגוף שלו, לומד את מה שהוא צריך לדעת על גופו ומקבל החלטות כשהאמא לא שותפה".
"האמא חוזרת לסיפור רק בשלב מאוחר יותר, במסגרת התפקיד שלה: היא זאת שנותנת לילד את האוכל, אבל הילד לא אוכל בשביל אמא. הילד אוכל בשביל עצמו, כשהיא עוזרת אבל לא מתווה את המדיניות. ילדים שיידעו לאכול בשביל עצמם, למען גופם ובריאותם, ירכשו הרגלים עצמאיים שילוו אותם כל החיים, מבלי שיהיו תלויים באמא שתכוון אותם או תרוץ אחריהם עם הבננה".
עם צאת הספר 'יותם רוצה להיות גדול' (איורים יואב בז'רנו), שהוא הראשון בסידרת ספרים בנושאי תזונה, מודה יונה-דרורי שהיא סוגרת מעגל. היא עצמה התבגרה בצל התובנה ש"אי אפשר הכל. אי אפשר לאכול הכל ולהיות רזה". לבנותיה ולכל ילדי הגיל הרך, שהם קהל היעד של ספרה, היא לא מדקלמת את המנטרות האלה. "בבית שלי אני לא מדברת על דיאטה ולא מגבילה סוגי מזון. אני נותנת לילדות שלי מזון בריא והן כבר יודעות מה לעשות איתו".

איך מלמדים פעוטות לאכול נכון

- כאשר מאכילים את הילד בשלב המעבר למזונות שונים (אחרי ההנקה או הבקבוק), רצוי לא להתמקד רק בנושא הטעם, אלא לדבר במושגים של "זה יעשה אותך גדול", ו"זה בריא לגוף הקטן והמתוק שלך". חשוב לזכור שהטעם אינו מדד איכותי לבחירת המזון משום שבדרך כלל, האוכל הטעים במיוחד – שוקולד, גלידות, מטוגנים, חטיפים, עוגות – אינו בריא.
- מומלץ לדחות את החשיפה לטעמים מתוקים במיוחד, כמו שוקולד וגלידה. ניתן לילד ממתקים בשלב שהוא עצמו ידרוש. מובן שבבית שבו גרים אחים גדולים, ייחשף התינוק למתוק בשלבים מוקדמים יותר.
- כאשר הילד דורש ממתק או חטיף, יש להגביל את צריכתו לפעם אחת ביום – ל"שעת ממתק".
- מומלץ לא לערב ממתקים בפעילויות אחרות. למשל, לא לדחוף במבה לפה של הילד כשהוא על הנדנדה, כדי שילמד ליהנות מכל דבר בנפרד.

בגיל 3 פלוס

- ניתן להשתמש בדימויים שבספר כדי לעודד את הילד לצרוך מזון מתאים: "הרבה ממתקים יציקו לאנזימים. כשתאכל בריא תהיה בגוף שלך מסיבה נהדרת".
- יש ליצור אבחנה ברורה בין מזון לשם הזנת הגוף לבין אכילה לשם הנאה וכיף. אפשר לצטט את המוטו מהספר: "ממתק אחד ביום זה לא מזיק, הרבה ממתקים – זה ממש מציק".
- אין להכריח את הילד לאכול דבר מה או להימנע מלאכול אותו. כך לא ייווצר מצב של השבעת רצון ההורה בלבד – מצב שיגרום להתפרצות של אכילת ממתקים כשהילד יהיה רחוק מהעין הבולשת של ההורה.
- אם יש חשש לאכילה לא מאוזנת של הילד (סרבנות אכילה, צמחונות, רגישות לחלב, אלרגיות וכו') יש לפנות לדיאטנית, לקבלת תחליפים ולארגון התפריט.