אינני בוכה אף פעם

שלושה דורות של משפחה מפורקת בבית אחד, מט לנפול, על שפת הים באירלנד, על סיפו של מוות ידוע מראש: "מגדלור" הוא יצירה קאמרית, רומן שרובו מתרחש בין המלים והמעשים של הדמויות הדוברות והעושות, כמיטב יכולתן, כדי לסעוד את דקלן, שגוסס מאיידס ורוצה לחזור לבית של סבתא שלו, למות שם. כל הבתים האחרים בספר – הבית החדש של הלן, אחותו של דקלן והבית של לילי, אמא של שניהם – לא ספוגים במטען של זכרונות, לא נוגעים כלל בביוגרפיה של דקלן או של אחותו. קשה למות בשקט בבית שלא היינו רוצים או יכולים לחיות בו, אבל אף אחת מן הדמויות לא מעזה לומר זאת בקול רם.

כשאמא באה הנה

פעם זו היתה משפחה קתולית שחינכה את צאצאיה בעזרת נזירות והינזרות מטלוויזיה, אבל עכשיו כבר לא מתפללים. פעם אולי דיברו זה עם זה, כשהלן ודקלן עוד היו ילדים, אבל שניהם זוכרים ניכור, נטישה, מוות של אב ש"הלך לבדיקות" ולא חזר, ושתיקות טעונות של מבוגרים שמצליחים תמיד לחזור ולנגוע באבחה מילולית אחת, כאילו אגבית, בפצעים פתוחים שנוח להדחיק ולהכחיש אותם, ולו כדי לשקוע בנמנום רגשי מבורך.
את מסורת השתיקה המשיכו הלן ודקלן בחייהם הבוגרים. כשידיד של דקלן מזמן את הלן לבית החולים, נודע לה לראשונה שהוא חולה באיידס מזה שנים. היא לא יודעת היכן הוא גר, אם יש אהבה בחייו, אם הוא יכול לשאת בהוצאות של מותו האיטי. לילי, אמא של הלן, מעולם לא ביקרה בבית החדש של בתה. הסבתא, גברת דוורו, מעולם לא סלחה לבתה על כך שהיא לא בדיוק הילדה שאיוותה לעצמה בחלומותיה. גם לילי לא סלחה להלן על הפער העצום בין ציפיותיה כאם לבין מה שהחיים העניקו לה. ואף אחד לא מרים קול צעקה, אף אחד לא מתלהם, כשבדרמה המשפחתית מוטחים עלבונות ישנים שכולם יודעים לספוג ולהמשיך הלאה, באין אפשרות אחרת, באין מוצא של קאתרזיס, בהתקיים חיים שקטים ומהוססים, חיים של דיכוי רגשי מתמשך.
אפשר, אם רוצים, שלא לחוש במה שמפעפע בין המלים. אפשר לקרוא את "מגדלור" כרומן שחסכנותו היא אמנותו. המחבר לא אוהב מלים גדולות, סימני קריאה, זיקוקי די נור ואגמים של דמעות. ובזה כוחו: באפשרות שהוא מעניק לקורא לחוות את קלחת הרגשות לגמרי לבד, בלי עידוד מפורש של המחבר. אמנות האיפוק היא חוכמה ספרותית עדינה ורגישה, ומי שבוחר בה חייב להיות נאמן לה לאורך כל הדרך, לא לפרום את המרקם המינימליסטי העדין שטווה, אפילו במחירן של סצינות קורעות לב ואפקטיביות במיוחד. אז במקום הסצינות הללו, תקבלו כאן דיווח מרוחק משהו ומינורי על זמן שאול, תחום בוודאות של מוות, ועל הימנעות מכוונת מלעסוק במשמעותו של המוות הזה. מדברים, כדרך שמדברים במשפחות מרוחקות ושותקות, על היום יום.

ללא פיוס, ללא מחילה

ומשום שהקורא מתבקש, אם הוא רוצה, להשלים את החסר - לאט לאט ומתוך מה שלא נאמר בין הדמויות, נארגת דרמה קשה, כואבת, מכעיסה ומכמירה כאחת, של שלושה דורות שלא ידעו כיצד לאהוב זה את זה בזמן הנכון, במינונים שיש בהם נחמה. על פיוס אין מה לדבר: אפילו מותו של דקלן לא ייצור אותו. מחילה נוצרית? בין כותליה של הכנסיה המחילה מהדהדת תמיד יפה יותר מאשר בבית ישן, ספוג שתיקות ומלח, על שפת הים. וכך מצליח המחבר להכות את הקורא במחוות פעוטות, במשפטים קטנים.
בסוף הדברים, כשדקלן כבר איננו, מבקשת אמא של הלן רק את מה שאפשר עוד לבקש: "לפעמים אני באה לדבלין בשבתות...הייתי שמחה לבוא לפה, לבית שלך, לשתות תה. כלומר, לא אשאר ללילה...אני אוכל לראות את הילדים. ואז אסע הביתה. הכל יהיה מהיר יותר עם הכביש העוקף החדש. וזה מה שגורם לי להמשיך, הלן, על זה אני חולמת עכשיו, שאת ואני נוכל לשבת פה ולדבר על סתם דברים...ואז אוכל לקום וללכת, והכל יהיה נעים וקליל. על זה אני חולמת עכשיו".
ספר מצויין לקוראים יגעים מדרמות גדולות, בחיים או במלים. ואת סימני הקריאה ואת הדמעות תמיד אפשר לחבר לבד, כשקוראים ואם רוצים.

מגדלור, קולם טויבין, מאנגלית: שרון רצהבי, הוצאת כנרת, 230 עמ'