רולר-בליידז

באותה תקופה עבדתי במוזיאון. זה היה מוסד מעודכן ביותר, ליבראלי להפתיע בהתחשב בגודלו ובכובד משקלו התרבותי, וכך הורשיתי להמשיך ולנעול את הרולר-בליידז שלי גם בשעות העבודה. הייתי טס במסדרונות הלבנים הארוכים, חולף על פני שערים חשמליים של מחסנים המכילים אוצרות תרבות ממאות אחרות, חוצה אולמות תצוגה שותקים וחשובים, כמו ציפור שהסתננה בטעות דרך פתחי האוורור. זו היתה סביבת ההחלקה המושלמת ביותר שיכולתי להעלות על הדעת. אחרי שעות הסגירה, כשרק תאורת החירום הקרה והחלשה מאירה את החללים השוממים, הייתי מפליג בין צלמים ביזאנטיים, אלים אצטקים ודיוקנאות אצילים מתקופת הרנסאנס, מרחף בין יצירות של פיסול קינטי, הדפסי פופ-ארט, ברזיות סטיינלס-סטיל ונוריות אדומות מהבהבות של גלאיי עשן. פעמיים או שלוש אפילו התגריתי קצת בגורלי הטוב כשבשלב מסוים הורדתי את המכנסיים והתחתונים והמשכתי את מסע הלילה המוזיאלי שלי עירום בפלג גופי התחתון. בקיצור, זה היה מקום עבודה מצוין.
יום אחד הגיע פיקאסו לבקר במוזיאון. הוא לא נראה כמו פיקאסו - היה לו מין שיער על הראש - אבל זה היה הוא. נשלחתי לעזור לו לטפל בציורים חדשים שהביא. העבודה נמשכה כמה ימים והסתדרנו טוב. ביום השני הוא אמר לי "ראיתי את הציורים שלך במשרד. לא רע בכלל, במיוחד הציור האחרון. רואים אומנם שלא אהבת אותו ושלקראת הסוף איבדת את הסבלנות. ברור שאתה לא צייר ושציור הוא לא העיסוק המרכזי שלך. אבל מעבר לכל זה ובהתחשב בעובדה שחסרות לך מיומנויות בסיסיות, עבודה לא רעה בכלל". אמרתי תודה. ציור באמת לא היה תחום העיסוק המרכזי שלי. נהניתי לצייר אבל לא ייחסתי לציור חשיבות או ערך. באמת לא הייתי צייר; הייתי כוריאוגרף, רקדן, מוסיקאי, כותב ועובד מוזיאון וגם זה היה יותר מידי. ובאמת איבדתי את הסבלנות עם הציור האחרון: בדרך כלל אני מאבד את הסבלנות באמצע הציור.
אבל שמחתי שפיקאסו אמר את מה שאמר וקיוויתי שאולי זה יעזור לי בסיכום הכולל. היתה לי תקווה מסוימת בקשר לפיקאסו: קיוויתי שאמצא חן בעיניו מספיק כדי שכשתושלם העבודה הוא ייתן לי במתנה ציור שלו ואני אמכור אותו ולא אצטרך לעבוד יותר כל החיים.
יש במשפחה שלנו סיפור ידוע שקשור לעניין הזה: כשהחברה של אבא שלי היתה ילדה קטנה, היא היתה חברה טובה של אחת הבנות של פיקאסו. פיקאסו חיבב אותה מאוד ויום אחד, כשביקרה אצל חברתה, הוא שלף רישום שלו ושאל אותה אם היא רוצה אותו במתנה. החברה של אבא שלי הסתכלה ברישום ואחר-כך בפיקאסו וענתה את התשובה שבמשפחה שלנו מצטערים עליה מאוד עד עצם היום הזה. לא, היא ענתה לו, אני לא אוהבת את הציורים שלך. בכל פעם שהסיפור הזה מסופר, החברה של אבא שלי מקפידה לציין שגם כיום היא לא אוהבת את הציורים של פיקאסו ונדמה לי, שבמשך השנים כולנו קצת הושפענו מהסיפור הזה, במובן זה שלמרות שסוף הסיפור מצער אותנו בכל פעם מחדש, בסתר ליבנו הפנמנו כבוד לסטייל שללא ספק קיים בלהגיד "לא" לפיקאסו.
לא ניסיתי להזכיר את הסיפור הזה לפיקאסו. בכלל לא הייתי בטוח שהוא יזכור אותו וזה גם לא התאים לרושם המקצועי, הענייני, שהשתדלתי ליצור במהלך העבודה. מצד שני, קיוויתי מאוד שהוא יציע לי ציור ובכך נסגור ביחד איזה מעגל היסטורי שדורש סגירה ובה בעת, נשחרר אותי מהכורח לעבוד למשך שארית חיי.
היום האחרון של העבודה הגיע. אחרי שסיימנו, מישהו הביא בקבוק יין ושתינו לחיים בכוסות פלסטיק חד-פעמיות. אחר-כך שתקנו. שתקנו הרבה ביחד, פיקאסו ואני. מהצורה המסוימת בה שתקנו, יכול היה להשתמע שאנחנו מבינים אחד את השני טוב, למרות שבפועל לא היה שום דבר שהעיד שבאמת הבנו אחד את השני באופן עמוק כלשהו. אחרי היין כל האחרים נשרו ונשארנו רק שנינו. המשכנו לשתוק עד שפתאום פיקאסו הצביע על אחד הציורים שהיו מונחים בפינת החדר ושאל "מה דעתך על הציור הזה?". "ציור טוב" עניתי. "רוצה אותו?" הוא שאל. "אתה רציני?" שאלתי בחזרה. הוא לא ענה. "בטח שאני רוצה אותו, אם אתה בטוח שאתה רוצה לתת לי אותו", מיהרתי להוסיף. "הנה, הוא שלך" הוא אמר. "רוצה את הרולר-בליידז?" שאלתי. "למה לא" הוא אמר. חלצתי את הרולר-בליידז והושטתי לו אותם.
הסיפור היה אמור להסתיים כאן. הלוואי שהיה מסתיים כאן. כשהבוסים שלי מהמוזיאון שמעו על מה שקרה הם מצאו איזה סעיף בתקנון העובדים שאוסר עלי לקבל מתנות מסוג זה בדיוק במסגרת העבודה. האפשרויות החוקיות שעמדו בפני, לפי מה שהם אמרו, היו או להחזיר את הציור, או לתרום אותו לאוסף המוזיאון. שקלתי גם את האפשרויות הלא חוקיות, אבל מכבש הלחצים שהפעיל עלי המוזיאון ושיחת ייעוץ לא מעודדת עם עורך-דין עשו את שלהם, כלומר, התישו אותי לחלוטין. תרומה לאוסף המוזיאון לא באה בחשבון. מצד שני, עם פיקאסו עצמו לא הצלחתי ליצור קשר ישיר כמובן, עובדה שסתמה את הגולל על התקווה שעוד היתה לי, לשנות את הרוע הגזירה. את התקשורת נאלצתי, אם כך, לנהל עם הסוכן שלו, ששלח חברת הובלות מיוחדת לאסוף את הציור. וזו הסיבה שאין לי רולר-בליידז.