במבוק

תנחם אותי. תברא אותי. אני מתמלאת, הכל עולה בי ומתנפח עוד פעם, ופתאום, בין הרגליים, עולה לו וצומח בלון ורוד, כמו אלמוג רך שהולך ומתארך ומחוויר, ודוחף את זכרותך אל מחוץ לעצמי, והנה אתה הולך ומתקפל לנגדי (וקשה כאן להניח נקודה). זכרותך מהפכת כיוונה וכאורך איברך עכשיו העמקות שלתוכה חודר בגאון הדבר החדש והמופלא הזה שבין רגליי, אבל אם זה מביך אותך, אל תפחד, הנה, הנה, הדבר שלי מתכנס ומזדער לנגדך. כלום. לא כלום. שוב אני, ראש דובדבני בין השפתיים – אפרסק במי ים – אין לי, אין לי יותר. זה בסדר. היווכח. במו עיניך. רד. תנשום עמוק, תנשום, ותעלה ותרכן קצת מעליי ושוב תנשום – האוויר קריר ורך – עד שהפטמות שלנו ירגישו את משב הרוח הקל של אוקטובר חג סביבן בלטיפה נעימה, בלתי נוטשת, מעצבת, ותרכין את גווך כך שפי יזחל במעלה בטנך עד למרכז החזה שלך, ותעצור אותי כי עכשיו אתה רוצה להזין, להציע עצמך כמו זאבה לפיות רבים ודמיוניים, לא לפה אחד, מחייב ותובעני כזה שעלול להתערב בדמיונותיך ולהפר אותם. פי יפר בוודאי את זרימתך מי יודע לאן, וממילא, לי כבר לא תהיה ממש אתה, משום שאני אכפיל את שדיך ותיראה אחרת לגמרי. אינך מדווח על שדיך הדמיוניים, ואם היית עושה משהו בדומה, היינו נבוכים, אבל אתה מביט בהתגנב על בית החזה שלך, ואני יודעת שהפכת אישה צעירה ומרוצה לנוכח המתת שניחנת בו. אסור לי להוציא אותך מן התעתוע, ואני נזהרת שמה יחלוף ההרף, ועוצמת את עיניי. בתוך האופל הזוהר שמאחורי העפעפיים יש לך שדיים אחרים ורבים מאלה שצימחת לעצמך. גם אני צריכה אותם, לא בשל יופיים, אלא כדי לתת להמון השד ללטף את לחיי. אילו ידעת כמה הייתי אז קטנה. עדיין. עוד פעם. עיני סגורות, ומפחיד אותי לחשוב שנעלמת. הרי השארתי אותך לבד עם כל המראות ואולי נלקחת לאנשהו, אז אני מושיטה את ידי לאחוז בך, ונוגעת באוויר. אני מביאה את אצבעי לפי ומפי לערוותי, ואתה משמח אותי כי אתה דוחק את אצבעי ומציע את ידך לבוא אליי, בין קירות צפופים של איריסים, בדי כותנה, שבלולים - אצבעך מתרחבת (לדידי) ואני נמסה והולכת, אז אני מנסה בכל כוחי לחבק אותך, כי אין מפחיד מלהתאייד.
אתה נמצא הרחק למטה, אינך מרשה לי להגיע אל פניך. אין מפחיד מלהתאייד. אני לבד ואומללה מאוד. ואפילו הבדידות הזו נפרדת. אני עלולה להיעלם באחת. כל תא עלול לקרוס תחת כובדו של עונג מוחשי מדי, סופי כל כך, ודאי. אני אז בסכנה, וכך גם אתה. הגוף מאבד את זכרון צפניו: אני חמדנית לדעת, אבל הגוף דורש סדר, ואני נבלעת בתוף הסתירה ורוצה לבכות – אנחנו משמיעים קולות - וכולי פטמות ודגדגנים ורחמים ועורלות שהוסרו, מצמיחה במהירות בלתי נתפסת עוד ועוד מאגרים על האף ועל המותניים, על פני העור כולו, מאגרים גדולים, אוקיינוסים בקצה הזרת. אבל אתה שם, ידיך שם, רחוק בין רגליי. תפסיק. אני עומדת על ברכיי ורודפת אחריך על פני הסדין השנהבי ומשיגה אותך, מפילה אותך, והופכת אותך על הבטן. עכשיו נראה מי יודע להסיט יותר את השני אל הבדידות. אני מפשקת את רגליך בעדינות ממכרת, עוברת בכפות ידיים בוטחות וכבדות במכוון ומרגיעה את שרירי העכוז שלך, מאחורי הברכיים עד למותן וחוזר חלילה. אני מנשקת לא הרחק מבין לחיי אחוריך, ולאט לאט אתה מתמסר, אבל לא לי, למשהו הזה. לא אעשה מעבר למה שאני עושה עד שתתחנן שיקרו הדברים שלא היית רוצה שיקרו. הנה, הסימן הוא הצוואר, כשאתה מסובב אותו ופניך על צדן על הכר, פיך פעור ורפוי. אני מרטיבה את אצבעי, אך רק מסובבת את שערי הכהות, ממתינה שתחליט, שהרי אני כאן משום שאני אוהבת אותך. התכוונו לכך. אני רואה את פניך על הכר, כיצד כבר עזבת אותי, גופך מתחנן. אפר ופיח ואצבעותיי אחריי. את האצבעות אני משאירה בתוכך, מבלי להזיז, כדי שתתרגל ולא תכאב, אבל את הפה אני מזיזה מטה, שלשוני תתרחב ותהיה כעין גל נוסף עולה לאט מתנורי האש הגדולים, סביב לאשכיך. אם אפסיק עכשיו אחטא לך ואם אמשיך אחטא יותר, ואין לי דרך חזרה אלא אם תתהפך בכוח ותביט בי מחויך ותחדור לתוכי. אתה תהיה מעליי, מחבק אותי, ואני מתחתיך, מבקשת אותך, פניך שבות אליך ופניי אליי. אבל אתה נותן לי לעשות ואני כועסת כל כך שאני אונסת אותך, כמעט כל היד, בזהירות, שלא יכאב, כי העונש על מה שדורש כאן עונש הוא שתהנה בלי די. עכוזך עולה ויורד, שתי גבהות, אני מנשקת אותן, ואיני מפסיקה עד ששריריך פועים סביב אצבעותיי, גרונך גונח גניחה מתוקה. אני הולכת על ברכיי סביב, האצבעות בתוכך, עדיין, ורוכנת כך ששדיי מעל לעכוזים, ארבע חצאי עולם, בהנחה שזו צורתו של העולם. עיניך בוהות. אני רוצה שתדע שהכל כמקודם, אבל איני בטוחה שאדע לשכנע אותך או את עצמי. אני מחבקת אותך, וסוגרת בחיבוק את כל הפתחים שנפתחו בגופך ומותירה את עצמי קטנה לצדך, כדי שתוכל לזהות אותי שוב, אם תחליט לחזור. הייתי ממירה את כל זה ברגע אחד של ודאות. שלא תדע לעולם את חוסר הוודאות הזה בנוגע לאם אני קיימת עבורך או לא. שלא תדע לעולם את הבדידות שלי. זהה אותי. תחזיר אותי. רציתי שנתייחד. אתה מרביץ לי ביד פתוחה על הצד העליון של הירך. אני אומרת משהו, אבל נמתחת לאורכו של המזרון.
אתה מתכנס לשנייה, מכורבל, ואחר כך נמתח, כמו האיבר שלך. אתה לוקח את ידי, מניח אותה לצד ראשי, מניח את כף ידך הנגדית עליה ועולה עליי. אתה מניח את כפך האחרת על ידי האחרת, הכל מוכן למסע: אנחנו דוהרים בכבדות, כמו סוסים מונגוליים דוהרים נגד כיוון הרוח. האופק מזעיר אותנו. הקצב הולך ותוכף ואנחנו מזיעים כמו איש ואישה עמלים חזק להיוולד האחד במבטו של האחר.
משגווך מתקער הזמן הוא אויב. ראשך סובב לכאן ולכאן. לסתותיך ננעלות.
האירועים מתרחשים עלינו מבלי שתינתן לנו הזדמנות לחזור מן המעשים. קולותינו מציפים את החדר, עוברים הלאה אל מדרגות הספירלה, צונחים במפל על רצפת הסלון וגולשים בפראות ללחך את דלתות העץ הפונות אל הגן, דוחפים, בנקישות גועשות, ניגררים בחוזקה בסחף אל הדשא, נפרדים לעבר שבילים חדשים בין עלי העשב. כמה הם גבוהים. אני אתגעגע, תמיד. אוחזים, איפה אתה איפה את, אל תעזוב אל תלכי, לא די התאמצנו, נקווים חוטים דקיקים, נשאר רק כתם כמו צלחת גדולה של אור, כמו מראה בפתח הבוקר. שלולית.