לחשוב לפני שאנחנו מצפצפים

בתולדות היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב היו כבר לא מעט משברים, אבל ספק אם היה בהם משבר שבו אי-ההבנה ההדדית, אי הנכונות להתחשב במה שעובר על הצד השני והאטימות לצרכיו, היו כה עמוקים כמו במשבר הנוכחי. העובדה שהמעצמה המובילה בעולם עומדת בפינה של ישראל ותומכת בה היא נכס חשוב, שאינו מחייב את ישראל לומר "הן" אחרי כל פיפס אמריקני. אבל זה מחייב אותנו לפחות לחשוב לפני שאנחנו מצפצפים. וזה בדיוק הדבר שממשלת שרון מסרבת לעשות.
הלך הרוח בארה"ב מאז ה-11 בספטמבר הוא של מצוקה לאומית, שבה נבחנים ידידים בעיקר בנכונות שלהם לתמוך באמריקה ללא סייג. האמריקנים ספגו מכה חסרת תקדים על אדמתם שלהם; הם מרגישים חרדה וחוסר אונים, ההולכים ומתגברים ככל שהמתקפה באפגניסטן אינה מביאה תוצאות, והציפיה למכה הבאה של הטרור הופכת לנטל יומיומי מעיק. כשאלה מצטרפים לנטייה האמריקנית ההיסטורית לראות בכל עימות שהם מעורבים בו מלחמה כמעט-דתית, התנגשות של בני אור בבני חושך, מתקבלת תמונה של חוסר סבלנות וסובלנות, בעיקר כלפי בני-ברית לכאורה שמאכזבים. "בואו נודה על האמת", כתב תומס פרידמן ב'ניו יורק טיימס' השבוע, "אנחנו והבריטים עומדים לבד במלחמה הזו".
לאמריקנים אין, כמובן, מונופול על הצדק. אבל מי שמושך בשנה שלושה מיליארד דולר מהקופה שלהם, ונשען עליהם מול עולם עויין, חייב לפחות להבין מאיפה הם באים. הבעיה של ישראל היא שהיא מנותקת ממקבלי ההחלטות בוושינגטון. השגריר דוד עברי עובד כמעט רק מול הפנטגון, שם מצויים ניצים מובהקים שאומרים לישראל מה שהיא אוהבת לשמוע, אבל לא בהכרח קרובים לאוזנו של הנשיא בוש. בסטייט דיפרטמנט, שם אמור עברי לעשות את עיקר עבודתו, מתלוננים שאין לישראל בכלל שגריר. העובדה שעוד מימי אהוד ברק עברי מנותק גם מהתהליכים שקורים בירושלים איננה עוזרת.
לשרון יש הבנה מועטה ביותר של המערכות האמריקניות, ויכולת תמרון נמוכה ביניהן. אפשר להגיד לבוש "לא". אי אפשר לא לדבר איתו בכלל, וכך גם עם הקולות החשובים האחרים בבירה האמריקנית. אפשר לשלוח לווושינגטון את דן מרידור ועוזי דיין, שני אנשים מוערכים באמריקה, אי אפשר לראות בזה תחליף לדיאלוג אמיתי, כזה שלא קיים עם האמריקנים כבר מזמן.
בישראל עצמה יש כמה אנשים שמבינים את הממשל האמריקני. רובם מנותקים ממה שקורה בממשלת שרון, ולא זוכים בתוכה לאוזן קשבת. אלה מהם שהמצב מדאיג אותם מעבירים מסרים ברורים לשרים, אבל אלה לא תמיד מקבלים משרון זמן או תשומת לב. במקום זאת מציפים אותם ואותנו בדיסאינפורמציה על הכוונות האמריקניות, כמו האמירה על כך שתכנית בוש כוללת לחץ על ישראל לסגת מעזה תחילה.
האמת היא שכל התכנית הזו מתמקדת בחזרה לשולחן המו"מ, ויישום מתווה מיטשל וטנט. אין בה שינוי מדיני של ממש, אין בה קביעת קווים בדומה לאלה שיצר קלינטון. היא משקפת את הרצון האמריקני שיהיה כאן שקט, לפחות עד שיתבהרו העניינים במלחמתם שלהם. ושוב; אין שום חובה לישראל לענות הן אחרי המצוקה של הידיד הגדול. אבל אי אפשר לא לדבר איתו, בשעה שבה הסבלנות שלו היא במינימום.