שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    זיעה מתוקה
    מי זו ז'וסטין פראנק? לכאורה אמנית יהודייה שמתה ב-1943, אך למעשה דמות בדויה העולה ממוחו הקודח של האמן רועי רוזן. קטע מ"זיעה מתוקה", ספר חדש שחושף את סיפור חייה של אשה אחת שמגרדת את המציאות

    העימות בין מרסל ינקו וז'וסטין פראנק הגיע לשיאו בתיגרה פומבית ואלימה, בעשרים ושניים באפריל 1942, באולם אהל-שם שברחוב בלפור. באותו ערב נפתחה במקום התערוכה הקבוצתית אור במידבר ומאור לגויים. שם התערוכה מעיד על יומרות המארגנים: חיזיון ראווה המציג את הישגי האמנות החזותית המקומית ומבליט את אופיה הלאומי. התערוכה ביקשה לגשר בין הניסיון הציוני (מאז ימיה המוקדמים של האקדמיה לאמנות "בצלאל") לייצר אמנות מקומית אותנטית וייחודית, לבין הרצון לחבר את היצירה המקומית אל המגמות האחרונות בעולם. היומרה של אור במידבר ומאור לגויים ניזונה גם מהשיפור המסוים במעמד האמנות בתל-אביב: ב-1936 נחנך המוזיאון התל-אביבי הראשון, בבית ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, עם תערוכה של ציורי ראובן רובין. בנוסף לכך, רמזה הכותרת, על-פי כוונת המארגנים, על זקיפת קומה מתריסה לנוכח אימי מלחמת העולם.
    בערב הפתיחה חשו האמנים והמארגנים עד מהרה שאור במידבר ומאור לגויים זכתה להצלחה חלקית בלבד. תחושת הגאווה והחגיגיות נמהלו בעצבנות עגמומית שהפכה, ככל שנקפו השעות, לאווירת נכאים. סיבות לא ברורות (כנראה מריבות וחיכוכים אישיים) הניאו מספר אמנים מרכזיים מלהשתתף בתצוגה. אספנים מקומיים לא השאילו לאירוע עבודות של אמנים ותיקים יותר, והמגע עם בעלי אוספים באירופה ובארצות הברית לא היה אפשרי בנסיבות הזמן. כך נגדעה תקוות המארגנים להציג בגאון את ההיסטוריה הקצרה של תחיית האמנות העברית. העבר האמנותי הקרוב יוצג באמצעות שלושה הדפסים פופולריים של אפרים משה ליליין (וביניהם דיוקנו המפורסם של הרצל), שני ציורים של נחום גוטמן, שהיה מיוזמי התערוכה, ותו לא. בין האמנים העכשוויים, לבד מינקו וגוטמן, היו אהרון כהנא, אברהם נתון ואחרים. לתחושת האכזבה והמתח תרמה גם העובדה שראש העיר לא הגיע לאירוע, והסתפק במברק ברכה. גם מכובדים אחרים נעדרו, וצורבת ומשפילה היתה ההתעלמות הכמעט-מוחלטת של אנשי בוהמה מתחומי הספרות, השירה והתיאטרון.
    על-פי השמועה, הגיעה פראנק לבית אהל-שם כאורחת לא קרואה ולא רצויה, זמן רב לאחר שתמו נאומי הפתיחה והשקת הכוסיות, כשמרבית האורחים וחלק מן האמנים כבר עזבו את המקום. היא פסעה במהירות למרכז אכסדרת המבואה של הבית, ביתקה את שמלתה ואז, עירומה לחלוטין ובניבול פה צעקני, שעטה לעבר ינקו וניסתה להלום בו באגרופיה. היא רוסנה בידי כמה מן הנוכחים, ומישהו מיהר להזעיק את המשטרה, שפינתה אותה בכוח.
    תמר בנימיני מטעימה באופן נחרץ שסיפור אהל-שם אינו אלא עלילה מרושעת. לדבריה, פראנק אכן הגיעה לפתיחת התערוכה מבלי שהוזמנה, ואף התגרתה במילים בוטות בינקו ובכמה אמנים אחרים. אלא שלדברי בנימיני, פראנק טענה בתוקף שלא גידפה את ינקו, או מי מהאמנים האחרים, ולא הסירה את שמלתה, אלא רק צעקה בקול רם: "דער קעמל מיט די פליגל! אוו אִיז דער קעמל מיט די פליגל?" (ביידיש: "הגמל עם הכנפיים! איפה הגמל עם הכנפיים?"). כך מתחבר מופע פומבי רגעי של היידיש בחיי פראנק למשפט הבודד בלשון זאת המופיע בזיעה מתוקה.
    הפרובוקציה התיאטרלית של ז'וסטין היוותה הדרן פראנקיסטי למסורת הארוכה של שערוריות ציבוריות שיזמו הדאדאיסטים והסוריאליסטים (הדבר לא נעלם, מן הסתם, מעיניו של ינקו). אך בפלשתינה של ראשית שנות הארבעים, בבית אהל-שם, התפרש השימוש שלה ביידיש כקריאת קרב נגד התרבות העברית. כזכור, התבטאות מתריסה בלשון "אחרת" היתה, מאז ומתמיד בפי פראנק, כלי אופוזיציוני. כשפראנק צעקה "איפה הגמל עם הכנפיים?", היא כיוונה, כמובן, לגמל המכונף שהיה סמל יריד המזרח. בעיניה של פראנק בהמת המידבר המעופפת היתה איקון נלעג, טיפוסי במופרכות שלו לתרבות הארץ-ישראלית: סמל לתחושת הגאווה הלאומית הזרה לה ודימוי של מקומיות מפוברקת שעוררה בה בוז. איזכור ספינת המידבר האווירית בשפת הגולה נועד להלעיג לסיסמה אור במידבר ומאור לגויים, ולהציג במערומיהן את יומרות מארגני התערוכה. נוסף לכך, פראנק ראתה בסמל יריד המזרח מעין קריקטורה לאומנית ומדורדרת של הסוריאליזם, מורשתה האמנותית. ייתכן שבשיגיונה, שהיתה בו הכלאה של מגלומניה ופראנויה, אף תפסה סמל זה כעלבון אישי.
    ספק אם האמנים ושאר האורחים הקרואים ירדו לסוף דעתה של פראנק. חמתם, בכל אופן, עלתה, ולפי בנימיני, ז'וסטין הפכה מתוקפת למותקפת. טבעת של גברים התהדקה סביבה. תחושות ההחמצה והתיסכול ששררו במקום מצאו פורקן בזעם אלים. כמה מן הנוכחים איבדו את שליטתם העצמית והיכו את האמנית המבוהלת מכות נמרצות. במהלך התיגרה נקרעה שמלתה, וכשהמשטרה הגיעה למקום פראנק היתה עירומה, חבולה ומחוסרת הכרה. ינקו עצמו לא היה בין התוקפים, וייתכן שבזמן האירוע כבר יצא את אהל-שם. על-פי תחושת פראנק כפי שבנימיני מוסרת עליה, לתוקפים היתה כוונה מינית, ואלמלא הגיעו השוטרים למקום היתה נאנסת.
    למרות שהפרשה היכתה גלים בקרב קהילת האמנים התל-אביביים היא הושקטה מייד ולא דווח עליה בעיתונות – למעט חריג גרוטסקי אחד. השבועון עיתון מיוחד, צהובון ססגוני שכותרת המשנה שלו היתה "עיתון ריפורט בלתי תלוי לביקורת ציבורית" הציע לקוראיו שפע שערוריות מין, וגם מקרים פלאיים, דוגמת הסיפור שכותרתו התמציתית "סוחר שמת בוורשה קם לתחייה בתל-אביב". עורך העיתון ובעליו, אלכסנדר זאובר, זיכה את פראנק בכותרת הבאה: "פריצות במקום תרבות: משוגעת עירומה חובטת בפרהסיה בצייר עולמי: הסיפור בעמוד ב'". גירסת הצהובון אינה מופיעה בעמוד המובטח, טעות שהיתה, אמנם, שכיחה בו מאוד, אך נראית כאילו נתפרה בהזמנה לעלילת חייה של פראנק.
    מידת המהימנות של עיתון מיוחד, מותר לשער, היתה מפוקפקת אפילו בעיני קוראיו. העובדה שהעיתונות הלגיטימית נמנעה לחלוטין מאיזכור המקרה מעידה, לדעת בנימיני, על כוונת האשמים האמיתיים לחפות על מעשיהם. גירסת בנימיני, בכל אופן, היא במידה רבה גירסתה של פראנק, ואין לקבלה ללא סייג. את העובדה שגם אירוע חריג כל-כך לא הביא לפראנק מקום בכרוניקה המקומית ניתן אולי לפרש לאור החרם שהוטל עליה. במובן זה, יחסה של החברה הציונית הקרתנית לא היה שונה בהרבה מיחסן של קהילות יהודיות עתיקות יותר אל אותו מנודה שגופו סרוח על מפתן בית הכנסת וקהל המתפללים, ברקיקת-פה, מוחק אותו מכלל הציבור.
    בין כך ובין כך, האירוע האלים זיעזע את פראנק מאוד. לבד מטראומת הברוטליוּת הפיסית שסבלה, היא נאלצה להעביר למעלה מיממה בבית המעצר. פראנק היתה מעורערת בנפשה וחלשה בגופה עוד לפני החוויה המשפילה והמפחידה הזו. כששוחררה בערבות על-ידי פניה חיסין, היתה שבר-כלי. מאותו יום, היא חיתה בביתה של האלמנה.

    הרומן "זיעה מתוקה" (הוצאת בבל, סדרת דרום) הוא ספרה היחיד של האמנית הבלגית-היהודיה ז'וסטין פראנק, דמות בדויה שהאמן רועי רוזן נכנס לנעליה בשנים האחרונות. הוא מציע מיזוג שערורייתי של אירוטיקה ויהדות, סוריאליזם ופורנוגרפיה. הספר מכיל שלושה חלקים: הביוגרפיה של פראנק, רומן פורנוגרפי פרי עטה וקטעי פרשנות





    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רועי רוזן
    צלם לא ידוע, ז`וסטין פראנק, 1933 (?)
    צלם לא ידוע, ז`וסטין פראנק ופניה חיסין על חוף ים תל-אביב, 1938
    צלם לא ידוע, ז`וסטין פראנק, 1928
    פרנצ`סקו גויה, שינת ההיגיון מולידה מפלצות, 1793-1799
    ז`וסטין פראנק, מתוך הפורטפוליו המוכתם 1927-1928
    7 לילות
    מומלצים