מלכת המדבר 2001 - יומן מסע

קצת פחות מארבע שעות טיסה מפרידות בין שדה התעופה בן-גוריון לאדיס-אבבה, בירתה של אתיופיה ויעד הנחיתה של מסע מלכת המדבר היוצא לדרכו זו השנה השלישית ברציפות.
במהלך 8 ימי המסע נלווה את 45 המתמודדות השנה במסע במנהרת הזמן לאזוריה הנידחים של אתיופיה בדרך אל אגן נהר האומו, דרך כפרים של שבטים שמפגשיהם עם האדם הלבן מועטים, מטעי קפה, דרכים עקלקלות, יערות גשם, סוואנות אפריקניות ומדבר צ'לבי האינסופי.
פרק ראשון מתוך יומן אישי ממסע מלכת המדבר 2001.

ההתרגשות שלפני

למרות ההכנות הרבות למסע שהחלו לפני כחודשיים, השעות שקדמו לשעת המפגש היו מותחות למדי. 45 המתמודדות, מארגני המסע ואנחנו - צוותי העיתונאים - נפגשנו בשדה התעופה בן-גוריון בשעה 03:00 לפנות בוקר של יום רביעי, מלאים באינספור מחשבות על מה בדיוק מצפה לנו.
אתיופיה, עד לרגע שידעתי שאני בדרכי לשם, הייתה בשבילי מדינה שייצאה לישראל עליה חמה, ומעבר לזה קשה לומר שידעתי עליה הרבה מעבר למיקומה ביבשת אפריקה.
ההתרגשות שנבנתה לאורך כל הדרך, החל מיום המיונים בקיסריה דרך יום נהיגת השטח ועד לשדה התעופה, הגיעה לשיאה במטוס עצמו. כחצי שעה לפני שמטוס חברת Ethiopian Airlines נחת באדיס אבבה, הצליחו הבנות להרקיד את כל נוסעי המטוס, שכלל חוץ מהמשתתפים במסע גם נוסעים רגילים, לצלילי השיר "It's Raining Man".
צ'גה, מהרטה וירדנה, 3 בחורות ילידות אתיופיה שעלו לישראל בגיל צעיר, הצטרפו למסע מטעם הסוכנות היהודית. בחורה נוספת והצעירה מבין המתמודדות, יונית, אף היא ילידת אתיופיה, הצטרפה דרך מודעה שפורסמה בעיתון ועברה את כל שלבי המיונים כמו כל שאר המתמודדות. אף אחת מהן לא חזרה לאתיופיה מהיום בו עזבה כילדה יחד עם משפחתה ועלתה לישראל - בשבילן, מדובר מעבר לאתגר גם במסע שורשי לארץ הולדתן.

נוחתים

בשדה התעופה באדיס אבבה, קשה היה להן להסתיר את דמעות ההתרגשות, אותה התרגשות שליוותה את כולנו. "אני לא מאמינה שאני כאן", אמרה יונית, "אני לא זוכרת את אדיס, אולי אם הייתי מגיעה לכפר שבו נולדתי הייתי מצליחה להזכר במקומות שבהם חייתי כילדה". בשדה חיכינו לציוד האישי שלנו ולחלקנו בציוד המשותף, אחריות שהיא אחת מהמטלות שילוו מרגע זה את המסע.
בניגוד לצגים הממוחשבים בשדה התעופה בן-גוריון, אלה המראים את היעד ממנו מגיעים, זוכה הציוד כאן לתווית זיהוי בכתב יד. מה שמשך לי את העין היו היעדים: ערב הסעודית, דובאי ואנטבה - שלושה יעדים שלפחות בתקופה הקרובה נתקשה למצוא על הצגים בבן-גוריון.
ברחבת החניון שמחוץ לשדה התעופה חיכו סבלים, אנשים שמחכים לקרוביהם וסתם סקרנים. ביניהם בלט בחור אתיופי לבוש במכנסי טרנינג כחולים ובחולצה צהובה של מכבי תל-אביב; מסתבר שצהוב עולה זה גם כאן, או שמישהו פשוט שמע שאנחנו מגיעים.

רוקדים בצד הדרך

עלינו על 2 האוטובוסים והתחלנו לנסוע. לאורך הכביש אפשר היה לראות באנשים שמוכרים את מרכולתם, פרות שיושבות על איי-תנועה, תרנגולים או סתם עוברי אורח שנפנפו לנו לשלום. רחוק לתוך האופק החלה להיפתח לפנינו הארץ הירוקה. כשמתרחקים מהעיר ונכנסים לתוך ה"Main Land", מקבלים המרחבים גוון צהוב מעוטר בירוק. במרחקים אפשר לזהות בקתות קש מאחורי שדות מעובדים חלקות חלקות, ובתי חימר עם חלונות פעורים. בסביבות השעה 14:00 התגלה הפנצ'ר הראשון ולא האחרון לאותו יום; העצירה לתיקון, כמו כל עצירה אחר-כך בצידי הדרך, מלווה בסקרנים שמצטרפים אלינו כשאנחנו מחכים בסבלנות להחלפת הצמיג הסורר. שעות התיקון הן אלה שמקרבות בין הבנות והופכות אותן מחבורה של פרטים לקבוצה. חזרנו לאוטובוס ושעה מאוחר יותר נאלצנו לעצור שוב על-מנת לחכות לאוטובוס השני בגלל פנצ'ר משלו.
הצטרפות קבועה של מקומיים לא איחרה לבוא. אחת הבנות הדליקה טייפ והתחילה לרקוד, בתחילה עם הילדים שהתביישו קצת פחות ואחר-כך גם עם המבוגרים שנכנעו לצליל. הילדים ניסו ללמוד את התנועות של הבנות ואלה בתורן ניסו ללמוד מהילדים תנועות משלהם. כמעט הצטערנו שהאוטובוס השני הגיע ונאלצנו להפרד מהמוסיקה ומהילדים, ולצאת לדרך.

קסם

ככל שהשעות נוקפות ואנחנו מתקדמים דרומה, הופכים המרחבים יותר ויותר מפתים ומזמינים. אגם פתוח ובאמצעו איש מבוגר רוחץ ערום, מסביב לאגם בקתות בוץ מעורבות בקש, להקות של קורמורנים לצידן. נשים מעברו השני של הנהר רוחצות בשמלות צבעוניות, זוגות זוגות. בכפרים המקורבים אל הכביש הראשי, אנחנו מבחינים בנשים ששואבות מים מן הבאר המרכזית וסוחבות את הדליים הכבדים. הגברים בשדות אוספים שיבולים לאגודות. מזג האוויר יבש מאד, האף מאנפף והגרון יבש, העיניים אדומות - משתהות מול כל היופי הזה שנצבע לאט בצבעי נועם של אחר-הצהריים. כשנפל החושך, אורות קטנים נדלקים בחלונות הבקתות הפעורים, שבצדי הדרך. עששיות התלויות מהתקרה מספקות בדיוק את האור הנדרש כדי להכין את ארוחת הערב.
בדרך למאהל האוטובוסים היינו אמורים לעבור דרך מכשול מים. האוטובוס הראשון עבר בלי בעיה. אנחנו, באוטובוס השני, נאלצנו לרדת מהאוטובוס על-מנת לאפשר לו לעבור מבלי להיתקע, חלצנו נעליים וחצינו ברגליים קפואות את המים. את הלב חימם מבט קל לשמיים שעוטרו באינספור כוכבים, משהו שהזכיר לי את השמים בהרי סיני. נרות פזורים קבלו את פנינו בכניסה למאהל שנמצא בשמורת הטבע בישנגרי, לחופו המזרחי של אגם לונגנו. עששיות וסככת במבוק יפהפיה שימשו תפאורה לארוחת הערב שסיכמה יום ראשון מתיש, קסום וארוך. מתכוננים למחר.