ריצ'ארד הוויקינג

"האהבה טובה לכדורגלנים, כל עוד הם לא עושים את זה בהפסקת המחצית", התבטאות זאת, אחת הפופולאריות בלקסיקון הציטוטים של עולם הכדורגל, נאמרה מפיו של לא אחר ממאמן נבחרת ישראל, ריצ'רד נילסן, בהתייחסותו לסוגיית הסקס-כדורגל, בעודו מאמן את נבחרת דנמרק.
מעבר לשאלה האם ההתאחדות לכדורגל היתה מודעת להתבטאות זאת לפני מינויו של נילסן ואחרי פרשת נערות הליווי של הנבחרת, חושפים דברי נילסן בעיה אחרת, מדאיגה הרבה יותר – מה בין כדורגל לאהבה. כמו שזה נראה מנקודת מבטו של נילסן, מלבד נשותיהם, שחקני כדורגל צריכים להשאיר גם את הרגשות, השמחה והחיוניות שלהם מחוץ למגרש.
אולם מה שנרמז בעבר מול צ'כיה והונגריה ונאמר בגמגום מול אוסטריה, זועק לשמיים יום אחרי התבוסה הקשה בקייזרסלאוטרן: הדרך היחידה של הכדורגל הישראלי להשתלב באירופה היא לירוק ליבשת בפרצוף, להתכחש לקלאסיקה המהוגנת על ברכיה התחנכו נילסן ודומיו ולחזור לשחק את הכדורגל התוסס והחצוף לו הורגלנו בעבר - הרחק מהקרירות הסקנדינבית ועניבת החנק של נילסן, אותה משכו אתמול רודי פלר וחניכיו עד לאובדן ההכרה של שחקני הנבחרת הישראלית.

ישחקו הרובוטים לפנינו

ריצ'ארד נילסן, נצר לשושלת דנית מכובדת יותר או פחות, בילה את מירב הקריירה שלו כשחקן וכמאמן בערבות הקרח בין אודנסה בואך הלסינקי. תכונות חיוביות רבות אפשר למנות המנטליות הצפון-אירופית, ביניהן שקט נפשי, מתינות ונימוס. מצד שני, יש משהו תפל במנטליות הזו, מאופק עד כדי אדישות שמרנית, על גבול הפריג'ידיות, אי שם בין כרית המיטה לכר הדשא.
הטקטיקה הנורדית, על ברכיה התחנכו נילסן, אגיל אולסן הנורבגי ואחרים, נראית כאילו לקוחה משיטות הלחימה של הוויקינגים בימי הביניים. הכוחניות המתפרצת והנוקשות הפיזית, היתה תפורה למידתם של הלוחמים הענקים בעבר והיא תפורה אולי גם לגופם החסון של שחקני הכדורגל הסקנדינבים או הגרמנים, אך מה לה ולכדורגלנים הישראלים?

טקטיקת גוליית, טקטיקת דויד

אם להשתמש במונחים מזרח תיכוניים המוכרים לנו, נילסן הוא חסיד של "טקטיקת גוליית": העוצמה, השרירים, הכידון והשריון. ואנחנו הרי גדלנו כולנו על "טקטיקת דויד", עם הרוגטקה והאבנים. הסינטזה שניסה נילסן לבצע בנבחרת בין גוליית לדויד יצרה כדורגלן ישראלי בן כלאיים, חסר זהות: מי שרצה את אמיר שלח או טל בן חיים כלוחמים ויקינגים נועזים קיבל כרטיסים אדומים ועבירות ברחבה. מי שרצה את פיני בלילי כחלוץ חוד, אה-לה קרסטן יאנקר או מירוסלאב קלוסה, קיבל את השוער הגרמני, אוליבר קאן, מבקיע את השער היחיד לטובתו.

בשבילכם הוא דני ובשבילם חלב

ההודעה על השתתפות דנמרק באליפות אירופה 92' תפסה את נילסן לא מוכן, שבוע בלבד לפני תחילת המשחקים בשבדיה. הנבחרת שלו, שלא הצליחה לעלות מן הבית המוקדם, התפזרה והשחקנים, כמו נילסן עצמו, היו שקועים בחופשות הקיץ. חודש לאחר מכן (ב-26.6.92) זכתה דנמרק בתואר האירופי. אין טעם לזלזל בהישג האדיר של נילסן, ובכל זאת נשאלת השאלה מדוע מה שהצליח לנילסן בשבדיה, לא הצליח לו בשניים מתוך שלושת הקמפיינים שלו עם נבחרת דנמרק בשנות התשעים, בקמפיין הבודד שלו עם נבחרת פינלנד או בקמפיין האחרון עם נבחרת ישראל.
מי שניסה להאשים דווקא את שחקני הנבחרת הדנית בכשלונות, מצא אותם פורחים תחת ידיו של היורשים, בו יוהאנסון (ב-98' ו-00') ומורטן אולסן (ב-02') - שלושה קמפיינים מוצלחים משלושה נסיונות מאז שנילסן עזב. חשוב להזכיר גם את מערכות היחסים הדי בעייתיות של נילסן עם שחקניו שבאו בעיקר לידי ביטוי מובהק בתחילת שנות התשעים עת פרשו האחים מיכאל ובריאן לאודרופ מהנבחרת במחאה על שיטת המשחק השמרנית של נילסן ויחסו הנוקשה לשחקנים.

זוכרים את ש.ג.

ההצלחה המדומה של ישראל בקמפיין האחרון בהובלת נילסן, נובעת לפני הכל מהגרלה קלה, שהשאירה אותנו להילחם עם אוסטריה האנכרוניסטית על המקום שני אחרי ספרד. ישראל ניצחה רק במשחקים שהיתה אמורה לנצח ולא הפתיעה אף אחד, לפחות לא לטובה. היו שראו בכך תמורה חיובית, במעטה של יציבות, שהכניס נילסן לנבחרת, למרות שאם נודה באמת אז יציבות גם הכניסו שניאור וגרונדמן. עתה כבר ברור כי מדובר בכשלון (ממש כמו במקרה של ש.ג.).

ניתוח פלסטי כושל

השיטה של נילסן לא עובדת, לפחות לא בישראל ולמרות זאת, לאורך השהות שלו בישראל הוא זכה לפרגון מצד התקשורת בגלל האלגנטיות והתדמית האירופית המתורבתת לה אנו שואפים כלבנטינים טיפוסיים. עתה ברור שמינויו של נילסן נבע יותר משיקולים של יחסי ציבור מאשר שיקולים מקצועיים נטו. היתרון הגדול של נילסן היתה העובדה שהוא לא צמח מביצת הכדורגל המקומית ולכן לא גרר מאחוריו היסטורית סכסוכים עם אנשי תקשורת ועסקנים מקומיים, תכונה שהיתה ועדיין אופיינית לקודמו בתפקיד, שלמה שרף, שצלל באותה ביצה וממשיך עדיין לעשות בועות. נכון, לא יאה לנו להזדהות עם גבר מזרח תיכוני, על כל הנרקסיזם והוולגאריות המוכרים לנו, אבל אם נרצה או לא, הפנים שלו הם הפנים של שחקני ישראל ואזרחיה וכפי שהוכח בגרמניה, הניתוח הפלסטי של נילסן נכשל והתפרים נפרמו לחלוטין.

של מי הנבחרת הזאת לעזאזל?

בתקופה של שרף היו היכולת הטכנית של ברקוביץ' ורביבו, הדריבלים והדאבל פאסים במרכז השדה היתרון היחסי שלנו על הנבחרות האירופיות המתוכנתות. שרף אולי שנוי במחלוקת ואין לו הרבה אוהדים באיזורנו, אבל "טקטיקת דויד" על פיו, הביאה לכדורגל הישראלי את השגיו הגדולים בכל הזמנים, מהניצחון על צרפת ב-'פארק דה פראנס' ועד ל-0:5 על אוסטריה. האם מישהו יזכור ולו תוצאה אחת של הנבחרת בגירסת גוליית תחת נילסן?