ניו ניו-יורק

קשה שלא להבחין בהנאה הקטנה, הקטנונית, שמפיקה ישראל משותפות-הגורל הפתאומית – לפחות לדעתנו – עם האומה האמריקנית. כשמטוסים נופלים על ניו-יורק, בישראל חשים, נאמר זאת בעדינות, סיפוק קל; הנה, אנחנו אומרים לעצמנו, גם הם סובלים. גם להם יש אבל לאומי. גם הם מבינים מה קורה כאשר אתה מאפשר מגורים בשכונתך לחובשי כאפיות או לטכנאי מטוסים מפוקפקים. מול ניו-יורק ההמומה אנחנו מנידים בראשנו בתנועות קצובות השמורות לאם פולנייה הגוערת בבתה: אמרתי לך או לא אמרתי לך? עכשיו תראי מה קרה.
לשותפות-הגורל מתלווה טון מינורי של שביעות-רצון עצמית קלה; אם העיר ניו-יורק – פסגת האוורסט האמריקני מבחינתנו, אולי פסגת העולם – אינה בטוחה יותר משוק מחנה יהודה, מה לנו כי נלין על הנקודה המזרח-תיכונית הנידחת שבה תחבו אותנו? וניו-יורק, אנחנו מספרים לעצמנו, פשוט הרוסה. גמורה. שחוטה. הלכה הכלכלה, נעלמה האנרגיה, נמחקו הבניינים, הלך המצברוח. העיר שהיתה מעוז החיים הטובים-יותר, הקצביים-יותר, האופנתיים-יותר, הכלכליים-יותר, "לעולם לא תחזור להיות מה שהיתה", "הפכה לעיר רפאים", "מתבוססת בדמה". האם יש בזה משהו מנחם כאשר אתה מתגורר בעיירה מוכת אבטלה בדרום מדינת ישראל? אולי.
ובכל מקרה, כאשר אתה גדל להאמין כי אי-שם בחופה המזרחי של היבשת המוזהבת ניצבת עיר החלומות הגדולה, וכאשר בהמשך חייך אתה מבקר בה וחווה לראשונה את העליונות הניו-יורקית הבוטחת בעצמה לצד השאננות הכלכלית התמידית, עשויה ישראל להיראות כבחירה הפחות מועדפת. אלא שכרגע, כך לפתע בעיצומו של היגון הישראלי המתמשך והמתחדש על בסיס יומיומי, מתפשטת הבשורה על חיסולה של במת השמחה הניו-יורקית, והבשורה הזו עושה לנו, לצד ההלם, גם קצת נעים; היי, אצלנו לפחות השמש זורחת מדי יום וכל המטוסים מחזיקים מעמד בשמיים.
אלא שהאמת – אם להאמין לכמה מחבריי הטובים המתגוררים במנהטן – היא כי ניו-יורק מלקקת את פצעיה כפי שהיא שותה את הקפה שלה: בהליכה מהירה קדימה, לעבר מקום העבודה, לעבר היעד הבא, לעבר המשך היום. הניו-יורק טיימס עדיין מריץ את דיוקנאות הנספים במגדלי התאומים וחיילים חמושים מסתובבים בנמלי התעופה, אבל מנהטן איננה בדרכה להפוך לפריפריה של לוד. ניו-יורק דווקא תחזור להיות מה שהיתה, יקח כמה שייקח. כוחה של העיר הזאת – הכוח שבאמצעותו היא מזיזה קדימה מיליוני אנשים, מאות-אלפי קשרים, אלפי אופנות, מאות קריאות תיגר וכלכלה עולמית אחת – הכוח הזה, אם להיות ריאלים, לא מתחסל בעקבות סדרת אסונות נקודתית, נוראה ככל שתהיה.
ניו-יורק – במידה מסוימת כמו ארה"ב כולה – חווה תקופה של התפכחות ממיקסם שנות התשעים המופזות, כאשר לכולם היה נדמה שחוץ ממך כולם מתעשרים (או אולי שגם אתה מתעשר כמו כולם), ושבכל מקרה כולנו נחיה לנצח ברווחה חומרית אינסופית ומתוך הרמוניה שתשמש מופת עולמי. ובכן, לא.
הטרור בניו-יורק ניפץ באחת את הזכוכית השקופה והאטומה הרמטית לכאורה שהפרידה בין האי העשיר בעולם לבין יתר חלקיו, אבל לא את מה שהעיר עצמה נבנתה ועוד תיבנה ממנו: כוח, מהירות, יצירתיות, כסף גדול וחשיבה מגלומנית. בישראל נוכל להספיד את ניו-יורק כל זמן שאנחנו מוצאים בעיסוק הזה נחמה למצבנו הפרטי העגום, אלא שהעיר חזקה מאיתנו כפי שהיא חזקה מהאסונות הפוקדים אותה.
מנהטן כעיר-רפאים? נסו את "בטמן" הבא או את שפילברג הקודם. ניו-יורק, גם כרגע, איננה סך כל קלישאותיה של התקשורת הישראלית בעניינה.