לא הזמן לתוכנית

השבועות האחרונים סיפקו הזדמנות פז לכמה פרשנים להתעסק בספורט החביב עליהם משכבר – להלך אימים על הציבור בלחצים המדיניים האיומים והנוראיים של ארה"ב, ובעצם, של כל העולם, על ממשלת ישראל. כמה הודעות אמריקניות, ובייחוד הנזיפה הפומבית בעקבות החדירה לשש ערים ביו"ש, אכן היו לא נעימות ואף מרגיזות, אך הממשלה וראשה דווקא הגיבו בזהירות ובמיומנות ונטרלו את האימפקט השלילי של הודעות אלו.
רוב הקולות הנשמעים לאחרונה מארה"ב הם פרו-ישראליים, כולל נאום הנשיא בוש בעצרת האו"ם, שהיה רחוק מלהיחשב כהצהרת בלפור הפלסטינית. לו אני ערפאת, הייתי כועס ומודאג בשל הנאום הזה, מה גם שתגובות אמריקניות נוספות מלמדות כי היחסים המיוחדים בין ישראל לבין ארה"ב מוצקים עד כדי כך שיצליחו לעמוד גם מול סערות בן לאדן.
השאלה מדוע יש אצלנו פרשנים שממש להוטים לנפנף בשוט הלחצים המדיניים על ישראל נשארת פתוחה, אך כדאי לבדוק טוב יותר, לאורך זמן, עד כמה מדויקות הערכות המצב של פרשנים אלה. הבעיה הגדולה יותר היא התחושה המחלחלת שעובדים אצלנו על גיבוש תוכנית שלום נוספת עם הפלסטינים, ולו כדי להדוף לחצים מדיניים אפשריים על ישראל. בעיה, מפני שאין לחצים שמצדיקים גיבוש תוכנית רק כדי להראות שגם אנחנו במשחק, וכאשר כולם סביבנו משתעשעים בתוכניות גם לנו יש אחת.
ההבדל בינינו לבין כל מיני גורמים בעולם, כולל כאלה שדורשים את טובתנו בכנות, הוא שאנחנו מהווים לפחות 50% ממשוואת הסכסוך, ואילו כל האחרים (להוציא הפלסטינים, כמובן) קשורים לסכסוך רק במעגלים חיצוניים ולא קיומיים מבחינתם.
גם מטעמים של רווח הסברתי אין להזדרז עכשיו בגיבוש תוכנית מדינית ישראלית. מצבנו ההסברתי, ושוב בניגוד לתחזית ולהערכות של פרשנים רבים, אינו רע כל כך. בוודאי לא בארה"ב, ואף לא בכמה ארצות באירופה (למשל, צרפת). וכידוע, ההסברה חשובה מאוד אך היא כלי של מדיניות ולא המדיניות עצמה.
לבד מכך, וזה אולי הטעם החשוב ביותר, ישראל חייבת להגיע להכרעה צבאית כזאת שהצד השני יבין כי יוזמה מדינית ריאלית היא כורח מבחינתו. בינתיים נדמה שהפלסטינים, למרות ויכוח פנימי מעניין שמתרחש בקרבם, עדיין רחוקים מהמסקנה הנדרשת. כאשר מדובר על הכרעה משמעותית לא מדובר על חיסול הרשות הפלסטינית, כי אם על מציאות שבה הרשות מבינה שעצם קיומה מותנה בהפסקת אש אמיתית. היינו, צריך למצוא את האיזון הנכון בין האיום בחיסול הרשות לבין צעדים ממשיים בכיוון זה.
אפשר ששמעון פרס צודק בהטפתו להפסקת אש מדורגת, אך גם הוא מבין, מן הסתם, כי בכל המקומות שיש בהם מידה סבירה של שקט, זה קורה רק מפני שנקטנו יוזמה צבאית יעילה ורצופה. כן צריך להיות ברור בימין שאפילו ניצחון צבאי משמעותי מזה שהשגנו עד כה לא יפטור אותנו מוויתורים מדיניים מכאיבים. ועם זאת ברור כי ככל שההכרעה הצבאית תהיה ברורה יותר, כך יהיו ויתורינו קטנים יותר. כשנגיע לנקודה הזאת, אפשר וצריך יהיה לצאת בתוכנית מדינית ריאלית. היום אנחנו עוד לא שם.