שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    צלילה לתוך הנפש הנשית

    "איחצ'י", ששודר ביום ג' בערוץ 2, הוא סרט קטן, רציני ונאיבי

    ישנם דברים שכבר על פניהם נשמעים טוב. "אחצ'י" של תמנע רוזנהיימר הוא סרט כזה. שש אחיות, לא צעירות, קשות יום, לוקחות פעם בשנה חופש מבתים-ילדים-בעלים ויורדות לאילת. הסרט ינדוד איתן, ויחשוף אותן גם ביומיום הביתי שלהן וגם בחופשה, בה ישתכשכו האחיות בבריכה ובים, יקחו חלק בפעילות הבידור של המלון והחשוב מכל – ידברו על החיים.

    הי, בנות, זה כולה טלוויזיה

    יש משהו מהפנט עבור המציצן שטמון בנשמתו של כל אחד מאתנו, באותה תמימות מוחלטת, בה מתמסרים כוכבים של סרטי תעודה על נושאים "אותנטיים", למצלמה ולאדם שמאחוריה. המסכים צונחים, ההגנות קורסות והנה, פתאום, בני אדם פרטיים מעלים לעולה את נשמתם, עברם, חייהם ומחשבותיהם הכמוסות למולך הנורא והמופלא מכל.
    האחיות לבית דבש נותנות את עצמן, כמו שאומרים אצלנו בשואו-ביז, עד הסוף, ולפני שהצופה נכבש לגמרי וצולל יחד איתן אל נבכי חייהן הלא קלים, עולה החשק לעצור, להזהיר – הי, בנות, זה כולה טלוויזיה, יותר לעולם לא תשובו להיות המשפחה הפרטית שהייתן עד כה. מעכשיו, ולו רק על מנת להצדיק פלישה זו, תהפוכנה לסמל. למה? מה זה משנה – לדיכוי האשה בחברה המסורתית, לאופן בו אכזריות אמהית מחבלת בחיי בנותיה, לכח שמעניקה אהבה בין אחיות, למה שרק לא תרצו.

    סטואיות מגובה בחכמת חיים

    אך כאמור הסוגיה אינה אתית, הרי בסופו של דבר בבידור עסקינן ולא נותר אלא להתמסר למינוריות הרכה של הסרט ולצפות איך לאט לאט נחשף פסיפס חייהן של האחיות דבש. ביסוד הפסיפס הזה ניצבת דמותה של אימן. האשה הגדולה מהחלומות שהטביעה חותם בל ימחה על חיי בנותיה, פצעה, פגעה ועיקרה אותם. אף אחת מהאחיות דבש לא סיימה את היסודי. כולן נשלחו לעבוד בשלב זה או אחר במשק בית אצל משפחות עשירות.
    קשה שלא להתפעל מהסטואיות המגובה היטב בחוכמת חיים נשית, בה הן מנתחות את אותם מהלכים רחוקים. בפיהן הכל חי, מוכר, כמעט ידוע מראש – האם הדומיננטית, הקשה, האב החלש, המכות, העלבונות, הזלזול ושרירות הלב. כולן התחתנו בשידוך. אחיהן היחיד היה כמובן הבן המועדף, הנסיך. הן, אסופת הסינדרלות סביבו. כשאמן הלוותה להן כסף, היתה דורשת לקבל אותו בדיוק במועד שנקבע פלוס ריבית. סיפורים שנדחקו לעומק התודעה, עלבונות ישנים, נשלפים ממגירות הזכרון. היום בו גילחה את ראשה של בת העשר והרביצה לה בגלל שהיו לה כינים, הניכור וחוסר האהדה בהם קיבלה את מותה של אחת מנכדותיה. זהו סיפורה של טרגדיית ילדות הגוררת עצמה עד קצה העתיד. וכמובן – הישועה שבהיותן אחיות, בקיומן הכמעט מובן מאליו האחת בחיי השניה.
    השיא מגיע בסיום הסרט, בו נחשפת האם האמיתית, כזקנה קמוטה, טרופת דעת ומנותקת, בבית האבות. הבנות תמיד סעדו אותה בצר לה וממשיכות לסעוד אותה בזקנתה. וממש כמו רוב בני התמותה, הן מתקשות להסביר את פשרה של אותה נאמנות עיוורת לאדם שפגע בהן יותר מכל.

    התגלמות החמלה העמוקה מים סוף

    החלק המצוין של הסרט הוא קודם כל עצם בחירתן של בנות משפחת דבש לשמש לו נושא. הן יועדו להיות מוקד התאהבות לצופה והן עושות את זה בגדול. הן חכמות, כנות, אין בהן אף לא טיפת זיוף או התחנחנות.
    החלק היותר חלש הוא הגלישה הבלתי נשלטת אל הז'אנר במאית-רגישה-עושה-סרט-על-אנשים-פשוטים-אבל-נורא-אמיתיים-כאלה? הרבה יותר מדי קלוז אפים על רגליים נפוחות עם פדיקור אדום (הנשיות החרבה, העלובה) סירים עם קוסקוס (מלאכת הבית שלא נגמרת), מימי מפרץ אילת התכולים (החלום שנגוז) וכו'.
    זהו סרט קטן, רציני ונאיבי, המנסה לצלול את מעמקי הנפש הנשית, על פגיעותה, עוצמתה ונושאי המפתח בחייה: יחסי אם-בת, אחווה, גורל, אבדן, זעם וכמובן סליחה. כי מהי נפש אשה אם לא התגלמות החמלה העמוקה מים סוף?

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איציק בירן
    אלונה קמחי
    צילום: איציק בירן
    בלי טיפת זיוף. מתוך "איחצ`י"
    מתמסרות בתמימות. מתוך "איחצ`י"
    לאתר ההטבות
    מומלצים