כבוד הרב ראש הממשלה

"אטום", מחזהו החדש של העיתונאי והמחזאי מתי גולן, עלה בשבוע שעבר על בימת תיאטרון הקאמרי ועורר תחושת אי-נוחות בקרב ציבור גדול, לא רק ממחנה הימין. המחזה עוסק בתרחיש אפוקליפטי שבמרכזו החשש מפני השתלטות גורמים חרדיים קיצוניים בישראל על המדינה והובלתה לאבדון מודע במטרה לקרב את מלחמת בני האור בבני החושך ואת ביאת המשיח.
את המחזה מיקם גולן בשנת 2505 כדי לתת להצגה תחושת ריחוק מסוימת מהכאן והעכשיו. חבל שטרח. השפה בה מדבר המחזה היא אותה שפת מושגים הממגרת כל יכולת להידברות בה נוקט השמאל הישראלי מזה שנים: הוא מדבר על "מזימות" של המחנה החרדי, על השתלטות, הוא עושה שימוש דמגוגי ומניפולטיבי במושגים כמו "מלחמת גוג ומגוג" והופך אותם על פיהם. אצל גולן "גוג ומגוג" יצאו מתוך ישראל; על-פי המסורת מדובר בעם אויב שההרס שיטע יביא פעמי משיח.
קהל הצופים משמש לגולן כפסיכולוג. כפי שברב-השיח שהתנהל אחרי ההצגה ישב על הבמה רוב מוחלט של נציגי השמאל (גולן, ח"כ יוסי פריצקי, שולמית אלוני, הסופר אהרון מגד, והעיתונאית טל בשן ממעריב) והקהל לא הוזמן להשתתף, כך גם במחזה יש נקיטה של עמדה חד-צדדית ושטוחה (שלא לומר שטחית ופופוליסטית) הוא פונה אל הרגש הטהור כשהוא מעלה את רצח רבין (במחזה יגאל עמיר שוחרר על-ידי מי שהיה בזמן הרצח שר המשפטים ובזמן המחזה הוא ראש ממשלה חובש כיפה מהימין, וכיום הוא נשוי וחי בחברון). גולן איבד את יכולת ההסתמכות על טיעונים והוא יורה את חששותיו לכל עבר ברעש גדול. הפחד של גולן מפני השתלטות הגורמים הפאנטיים על החופש של השמאל החילוני ברור ומובן, אבל הצער הגדול הוא בשימוש שהוא עושה בגימיקים שמתאימים לפרופגנדה פוליטית יותר מאשר לבמת תיאטרון.

מחזה שונא

"את הרעיון של 'גוג ומגוג' לא אני המצאתי", אמר גולן ברב-השיח שהתנהל אחרי המחזה. "במדינה שלנו כל מילה על חרדים מעוררת התנגדות... אני לא אומר שכל הדתיים מונעים על-ידי הרצון להביא את המשיח, אבל תמצית האמונה היהודית היא אכן ביאת המשיח". גולן מתעקש שלא מדובר במחזה על דתיים אלא במחזה על חילונים והפתרון שהוא מציע לקהל החילוני או הדתי ה"נאור" הוא העמקת הפערים בין החרדים ללא חרדים. "אנחנו תומכים בהם כדי שהם יוכלו לסתום לנו את הפה", הוא אומר וממשיך: "הבעיה היא לא החרדים שסוחטים אלא אנחנו החילונים שמאפשרים לעשות את זה".
מחזהו של גולן הוא אולי אחד המחזות הכועסים והשונאים ביותר שנכתבו כאן. הוא מדבר על "לחלץ את המדינה מהשד הזה" - כשהוא מתכוון לדת - ומסייג ש"לא כל הדתיים הם כאלה". הוא מתאר חברה שסוגדת לכוח ולכסף, מצויה בפשיטת רגל מוסרית, ואיש מגיבוריה לא יוצא נקי. התקשורת משתפת פעולה מתוך ידידות - שלא במודע או עבור בצע כסף וכוח; הציבור התמים, בדמות אשתו של ראש הממשלה הנבחר, סובל מעיוורון ונאיביות; כוחות השלטון מושחתים ומונעים משיקולים זרים. דווקא את הנקודות המעניינות בהן נוגע המחזה, אלו המובילות להגדרת הישראלי החדש כמו השאלה שנותרת חסרת מענה, "למה זה כל-כך חשוב להיות יהודי?", או אמירה כמו "אנשים בארץ הזו אוהבים את אלה שלא גרים כאן" - משאיר המחזאי בלתי מטופלות.
נקודות האור בהצגה הן הבימוי המצוין של עודד קוטלר וצוות השחקנים הצבעוני, בו בולטים במיוחד אבי אוריה בתפקיד מנהל ערוץ הטלוויזיה המסחרי, ארז שפריר בתפקיד יד ימינו של ראש הממשלה הנבחר, אדוה עדני בתפקיד העיתונאית המקורבת לראש הממשלה הנבחר וחגית דסברג בתפקיד אשת ראש הממשלה הנבחר. ראוי לציין לשבח גם את עיצוב התפאורה של אלכסנדר ליסיאנסקי.